"מי שרואה טלוויזיה חושב שהמהגרים מסוכנים"
הבמאי האיטלקי עמנואל קריאלזה מתאר בסרטו "טרה פרמה" את היחסים בין דייגי אי בסיציליה למסתננים אפריקאים. לטענתו הטלוויזיה היא זו שמלבה את הפחד באנשים הפשוטים, אותם הוא כל כך אוהב: "הם יותר מחוברים לטבע ולחיים". ראיון
בעוד שר הפנים אלי ישי מוביל מבצע גירוש של פליטי דרום סודן, וחברי כנסת מתלהמים מתחרים מי ינפיק כותרת יותר גזענית, מוקרן אצלנו סרט איטלקי אקטואלי להחריד, שעשוי לעורר מחשבות, ולחולל דיונים על הנעשה כעת בישראל: הסרט האנושי והנוגע "טרה פרמה" מדגים איך תושבי אי דייגים קטן ומבודד בדרום סיציליה מתמודדים עם סוגיית המהגרים האפריקאים.
הסרט מראה איך משפחת אחת מתפצלת ביחס למסתננים: בעוד אחד מבני המשפחה - מפעיל ספינת תיירים - מתנגד לנוכחות המהגרים בגלל הפגיעה שלהם בתדמית האי, גיסתו ואחיינו מסתירים במשכנם הצנוע פליטה אפריקאית בהריון ובנה הקטן, שנמשו מהים.
"זהו סרט על זכויות אדם, ואני עושה זאת בדרך מאוד פשוטה, באמצעות הסיפור", העיד הבמאי עמנואלה קריאלזה, שזכה בפרס הגדול מטעם חבר השופטים בפסטיבל ונציה, שם השתתף "טרה פרמה" בתחרת הרשמית. "אני מציג את המצב של ההגירה בדרך פשוטה, אבל לא פשטנית.
"כשהגעתי לאי בו צילמנו, התושבים לא רצו לדון במצב, למרות שהעניין עם הפליטים קיים שם כבר הרבה זמן. הם לא רצו שהאי יהיה מוצג כמי שמארח פליטים או דוחה אותם. ההכנסות היחידות של התושבים זה מחודשיים של תיירות במהלך השנה בהמלכם הנופשים מגיעים לאי, והם חששו שהתיירים לא ירצו לבוא לנפוש באי בגלל הסרט. לכן היה קשה לי לשכנע אותם לשתף פעולה.
"הבהרתי שזה לא סרט על האי עצמו, אלא על סולידריות ועל תשוקה לעבור לחיות במקום אחר, והם בהחלט יכלו להזדהות עם התשוקה הזאת. גם הם רוצים לעקור מהאי הקטן והמרוחק, אבל אף אחד לא עושה זאת. ילידי המקום כל הזמן מתלוננים שהם לא יכולים לחיות יותר באי, בו אין אפילו דוכן עיתונים או תחנת דלק. לכל האנשים שפגשתי יש את החלום הזה, אבל הם תקועים שם. ועל זה הסרט - תשוקה של אנשים שרוצים לשפר את חייהם".
ומה היתה התגובה שלהם?
"הם השתכנעו, והיו מוכנים לעזור לי, ואף להשתתף בסרט. וכך ביליתי באי במשך חמישה חודשים. עשיתי שם את הליהוק וגיבשתי צוות. זה משהו שתמיד רציתי לעשות - להתבונן בשחקנים חיים יחד, מבשלים, מדברים. אף פעם לא עשינו חזרות של הסצנות. במקום זה, התבוננתי בשחקנים או טיילנו יחד באי. ידעתי איך לדבר איתם, כאילו אני מדבר עם הדמויות שלהם".
גם בסרטים הקודמים שלך, "רספירו" ו"המסע אל החלום" בחרת להתמקד באנשים פשוטים, שחיים חיים לא מתוחכמים. מה מושך אותך אליהם?
"אני חושב שאנשים שחיים חיים פשוטים, ועושים משהו עם הגוף שלהם כדי ליצור - למשל דייגים ואיכרים - יותר מחוברים לטבע ולחיים. מאוד נוח לי עם האנשים האלה, שמדברים מעט ולא חושבים יותר מדי. הם פשוט פועלים ומגיבים. כשאני חושב יותר מדי, אני מפסיק לתפקד כראוי. החלומות והמחשבות שלי סובלים לפעמים ממחסומים. תמיד הייתי חייב להיות רציונלי, ולהבין הכל. והאנשים הפשוטים האלה לימדו אותי שאני לא חייב להבין הכל, אלא שאני צריך לחיות ולהיות חלק מהמסתורין. מהם הבנתי שאתה לא נמצא כדי להבין הכל, אלא לחיות".
אתה גם נמשך בסרטים שלך להגירה ולים.
"אני נמשך לתנועה, לאנשים שרוצים לזוז, להשיג, להתקדם. בשבילי תנועה זאת אבולוציה. כל פעם שאתה עושה פעולה, אתה מקדם את עצמך. חשוב לי לזוז כדי להכיר אנשים ולהיות מודע יותר. בשבילי, זה בלתי נסבל שחלק מהעולם יכול לזוז, וחלק אחר לא, במיוחד החלק שנחשב בלתי מפותח. הים מרתק אותי בגלל שבזכותו ובאמצעותו אנו חוקרים במשך אלפי שנים את הכדור שלנו, ודווקא כיום לא נותנים לאנשים להפליג ולנוע ומאפשרים להם לטבוע".
היחס למהגרים כרוך בהרבה דעות קדומות. גם חלק מהדמויות בסרט שלך חוששות מהמהגרים מאפריקה.
"מהשהות שלי בדרום איטליה ובסיציליה, הבחנתי שבקהילות שלא צופות בטלוויזיה יש פתיחות וקבלת פנים. הם אומרים למהגרים: 'בואו תעזרו לנו לדוג', 'בואו תתארחו אצלנו בבית, נמצא לכם מקום, נסתדר איכשהו', 'תספרו לנו על הארץ שלכם ואנחנו נספר לכם על הארץ שלנו'. ברגע שאנשים צופים בטלוויזיה, הם חושבים שהמהגרים האפריקאים מסוכנים. הם אומרים: 'אנחנו לא רוצים אותם כאן – הם הולכים לאנוס את הנשים שלנו, ולגנוב את האוכל שלנו'".
בוקר טוב, סרט רע
קריאלזה מגלה שבכל בוקר שהוא קם לצלם, הוא נלחץ בצורה קיצונית ומרגיש רע. "כשאני מתעורר וצריך ללכת לסט, אני מרגיש שאני צריך אמבולנס", הוא מתוודה. "זה הפך לחלק מהשגרה שלי. אני הראשון שמגיע לאתר הצילומים, כי אני צריך שעה להירגע ולהשקיט את העצבים שלי".
"טרה פרמה" התקבל בוונציה בתגובות מעורבות. מצד אחד הוא זכה בפרס הגדול של חבר השופטים, ומצד שני נתקל גם בביקורות עוינות. מה אתה חושב על הביקורות השליליות?
"הציבור אוהב את הסרט, וזה בשבילי פנטסטי. מבקרים הם מבקרים, ואני מכבד לגמרי את עבודתם. הם צריכים לבקר. אני גאה בסרט שלי, ושמח בו, וזה מה שחשוב. קשה לי מאוד לדבר על הסרט שלי. אם ניחנתי ביכולת לדבר, לא הייתי עושה סרטים. תהליך היצירה שלי לא לגמרי מודע ואנליטי. אני יודע איזה רגשות אני רוצה להביא לעבודה שלי, אבל לפעמים אני לא יודע איך. לא אכפת לי מהתוצאה הסופית, בגלל שאני לא יכול לשפוט אותה. זה הופך למשהו חוץ גופי, עד שאתה כמעט לא רואה את הדברים. אני מגלה את עבודתי, בזמן שאני מדבר עם עיתונאים".
קריאלזה למד קולנוע בניו יורק, ולא מרגיש עצמו חלק מקהילת הבמאים האיטלקית, שמשגשגת כעת. "אני נולדתי באיטליה, אבל אני לא מחשיב את עצמי כיוצר קולנוע איטלקי או אמריקאי או בריטי.
אני מקרה מיוחד, אני לא חלק מקהילה. אני חי את החיים שלי, ואז אני עושה סרטים. אני מנסה להרחיק את עצמי מתעשיית הקולנוע. תמיד כשאני מגיע לפסטיבל, אני צריך שמישהו יסביר לי מי נגד מי, כי אני לא מכיר אף אחד.
"יש לי גם דילמה גדולה לגבי הכרה, פרסום ופרסים. ככל שאני הופך להיות מוכר יותר, קשה לי יותר להתבונן ולחקור. אני נהנה לשהות במקומות, לדבר עם תושבי המקום, ולקבל רעיונות. אני רואה מה שקורה לבמאים שמתפרסמים - הם משתנים והם כבר לא טבעיים יותר. כשאני מתחיל לעבוד על סרט, אני מבודד את עצמי".
