"לבו של קונור": זה לא רק ספורט, וחבל
קאלן לאץ ואשלי גרין - יוצאי סאגת "דמדומים" - מנסים להוביל יחדיו את הסרט "לבו של קונור", שמנסה לשלב בין דרמת ספורט לרומנטיקה מתקתקה. כדאי שהשניים יחזרו לארון כערפדים
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
אלא, ש"לבו של קונור" בבימויו של מייקל פ. סירס שעיקר עבודתו מתמקדת בהפקת סרטים וסדרות לטלוויזיה, לפי תסריט של מרטין דוגרד, נופל במקום רע באמצע. עד כדי כך, שלכנות אותו "סרט הולמרק" עושה עמו חסד, ומעליב את הערוץ הנשכח לכל המשפחה, כי כאמור, זה סרט שמתאים לאף אחד.
על אינדיווידואלים ואינדיאנים
העלילה מספרת על קונור, שלבו מפעם מתחת לגופו השרירי של השחקן-דוגמן קאלן לאץ. הוא תלמיד תיכון (שמגולם על ידי בן 25), שכישורו העיקרי הוא היכולות שלו במשחק הלה-קרוס - ספורט אינדיאני עתיק אך גם כספורט יוקרתי. במשחק שתי קבוצות שחבריהן מקפיצים כדור ממחבט מרושת אחד למשנהו בתקווה להבקיע שער, ולתקל באגרסיביות את השחקנים בקבוצה היריבה.
את החיבה למשחק הוא חולק עם אביו (כריס פוטר), קצין שמשרת בעיראק. קונור מוכשר וגם טוב מראה, אך הוא לוקה בבעיה חמורה אחת – הוא אינדיבידואליסט. הוא נהנה יותר להבקיע שערים לבד מאשר למסור. לאביו אין בעיה עם זה, וגם לא לאמו או לאחיו, דמויות שפועלות כסטטיסטים שנועדו למלא חללים ריקים בכמה סצנות.
היינו יכולים להניח לו לריב עם חבריו לקבוצה, ולהסתובב עם חיוך מרוצה והסרט היה תם, אלא, שקצת אחרי שקונור עובר לבית ספר חדש ויוקרתי, אביו חוזר לעיראק, ומת מות גיבורים באיזו משימה סודית. כעת כל הדמויות המקיפות את קונור מצפות ממנו להתמודד - לא עם המוות של אביו חלילה, אלא עם העובדה שמאז שאביו מת הוא נהיה קצת יותר תוקפני על המגרש, ובלי מצב רוח.
המאמן, החברה בפוטנציה, אמא שלו, ואפילו חבר מהצבא של אבא שהוא גם אינדיאני (אדם ביץ') - כולם מבהירים לו שהוא צריך לשחק יפה עם האחרים, ולא להפגין יותר מידי כעס כי זה ממש לא לעניין. בכל זאת, כבר עבר חודש שלם מאז האסון, ומדובר בסרט קולנוע שטחי, לא בחיים האמיתיים בהם לאנשים לוקח זמן לעכל כאב ואבל.
הערפדים יצאו לאור
עד כאן נראה שמדובר בסרט התבגרות, בטעם רע וטיפול בעייתי בצורת סדנת "חזרה לשורשים" שמבוססת על ערכים אינדיאניים שקונור עובר באמצע הסרט בלי סיבה מוצדקת, שהוא גברי במהותו. אלא, שמתחילתו ועד סופו כל עשר דקות לערך מבליח קול מאנפף ששייך לאשלי גרין, שמגיעה לכאן על תקן העניין הרומנטי של הגיבור, איתו עשתה את המעבר לסרט הנ"ל הישר מסרטי "דמדומים".
היא מציפה את האוזניים בקלישאות ותובנות שחוקות בנוסח "כשאתה רואה מישהו בפעם הראשונה, אתה שם לב לחיוך, לביטחון, אבל הדברים האחרים, שחשובים באמת, מתחבאים בפנים", או "יש אנשים שעוברים דברים קשים בחיים, אבל איכשהו, הם דווקא יוצאים מהם מחוזקים".
קול פרשנות נשי שרואה גיבור גברי בעיניים אמפתיות היה יכול להיות כלי קולנועי מעניין, לו היה מדובר בסרט עם משמעויות מעבר למסקנות מובנות מאליהן. הערכים שהוא כן מנסה להדגיש בעייתיים מאוד, כשהאבל הפרטי נדחק הצידה בלי לשאול שום שאלות, לטובת הקבוצה. ובמקביל, הפיתוח של העניין הרומנטי לוקה בחסר עד לא קיים. הוא מסתכם בכך שמבטיהם מצטלבים, ומאותו רגע הם הופכים לסוג של זוג, בלי דיאלוג, בלי התלבטויות, בלי עלילה.
שמו בשפת המקור של הסרט הוא "לבו של לוחם", כמו מה שהיה אביו של קונור ו"הלוחמים" - שמה של הקבוצה בה הבן משחק. "לוחם אמיתי", מסביר לו המנטור האינדיאני, "הוא זה ששופך דם בשדה הקרב. הוא זה שעושה את העבודה". ניצול ציני של תושבי אמריקה המקוריים בצד, מדובר באמירה שטחית וכוחנית.
כולם ב"לבו של קונור" חיים באחווה אמריקנית עשירה, פטריוטית ומאושרת, בה אבות ובני זוג שנהרגים בצבא היא עובדה שמתקבלת ללא עוררין, וקשרים זוגיים נוצרים מאליהם, ובאים בקלות, במיוחד אם אתה יפה ובלונדיני.
נקודת האור היחידה היא חזהו המסנוור של לאץ, שמסתובב בלי חולצה בערך חצי מהסרט. זה לא שהוא משחק גרוע, אלא שבכל פעם שהוא עומד להפגין רגש כלשהו, כולל סצנה בה הוא פורץ בבכי, תוך כמה שניות עולה עליו שיר רקע בומבסטי שהורס כל רגע קטן של חסד.
