"עץ, בית, טקס": שלוש נובלות על אבדן

בספרה החדש, "עץ, בית, טקס" (הספריה החדשה), מוסיפה הסופרת אפרת דנון להצדיק במידה רבה את אמירתה של רונית מטלון אודותיה כי היא ניחנה "בעין שמצליחה ללכוד את הממד הדרמתי שבאפיזודות היומיום". שלוש הנובלות שבספר שואבות את כוחן מתוך היומיום המדכדך והעגום, ומתוך המרחב הנטוש בו מתנהלות הדמויות כמעין רוחות רפאים אבודות. עד כה כתבה דנון סיפורים קצרים, מדויקים ואף הצטיינה בתיאור קודר, אך מלא נשמה, של הדמויות והסיטואציות הקשות  שעיצבה. אולם בספרה החדש היא אינה מצליחה להגיע לרמת מצוינות במסירת אותם מאפיינים, על אף הכוח המסוים הטמון בטקסט.

הנובלות הן יחידות סיפוריות עצמאיות, ועם זאת, דנון שותלת מאפיינים, דימויים ודמויות המופיעים בכל אחת מהנובלות, ובכך בונה גשרים תמטים בין היצירות ומהדקת את הקשר ביניהן. הנובלה הראשונה, "עץ", מתארת את שגרת יומה של הילדה שירה שאמה מתה, אחיה מסוגר בעולמו ואביה מזניח את ילדיו מאז האירוע. אותה שגרה אפופה בעשן הסיגריות של הסובבים אותה ושלה עצמה, חייה של שירה הן מסך עכור של הדחקה, התנגדות ושתיקה.

ספרה של אפרת דנון. שלוש נובלות העוסקות באבדן

ב"בית" מגוללת דנון מאבק בין הורים שאיבדו את בנם החייל בתאונת דרכים. בעוד האם מתקשה להתמודד עם המצב, גם שנה לאחר התקרית, ולנהל אורח חיים זוגי עם בעלה, האב נאלץ להיאבק על הבית שלהם, שעומד לפתע למכירה משום התעקשותה של אשתו שלא לחיות יותר יחד. הנובלה האחרונה, "טקס" עוסקת גם היא באבדן, אך הפעם של חברוּת, כאשר שתי חברות טובות לא מצליחות למצוא את השפה המשותפת שפעם היתה פשוטה כל כך, לאחר שאחת מהן ילדה ואורח חייה אינו תואם עוד את זה של חברתה הרווקה.

ניכור מגוון

מתיאור תמציתי זה עולות הסוגיות איתן מתמודדת דנון בספר: אבדן, ניכור, בדידות,

אירוע מכונן אשר מוביל לקיפאון, חולשה וזרות. יש לציין שהסופרת עוסקת בסוגיות אלו מתוך פרספקטיבות מגוונות, הן באשר לאירוע עצמו (מות אם, מות בן, לידה) והן באשר לנקודת המבט המרכזית המניעה את הסיפור (ילדה, הורים שכולים, אישה שהביאה חיים לעולם, אך מצאה עצמה בודדה במערכה). הגיוון עשוי להיות אפקטיבי, ולהרחיב את אופן ההתייחסות שלנו לטקסט.

אולם במקרה הנידון הוא בעיקר מאפשר הבנה של המהלכים הספרותיים שמבצעת דנון, ואינו מעשיר את התודעה אודות המצב המסוים המופיע בטקסטים. ככלל ניתן לומר שהסופרת בונה את הסיפורים על-ידי תיאור מרוחק משהו של העלילה, התמקדות בפרטים הקטנים של היומיום ובהדגשת מאפיינים חוזרים וסימבוליקה. 

לכך יש להוסיף את העיצוב המרשים של הדמויות, ובעיקר את זו של הילדה שירה בנובלה "עץ". כבר בתמונת הפתיחה החזקה (אשר בה מופיע עץ הצובר משמעות סימבולית לאורך הספר) מתגלה לנו דמותה השברירית, העומדת בניגוד חריף לבריונות שהיא מפגינה כלפי שותפתה לשולחן הלימודים. דנון מתארת בדיוק רב את המערך הרגשי הסבוך של הילדה, המוקפת באנשים שלא רואים אותה כלל, בקרובים שהם למעשה רחוקים שנות אור - ורק כאשר מצבה מדרדר אנו מבינים גם עד כמה היא עצמה מתעקשת שלא להישיר מבט אמיץ וחד-משמעי אל עבר האסון שקרה למשפחתה והשלכותיו.

דנון מצליחה לעצב את הסיטואציות הדרמטיות מתוך השקט, ואף "משחקת" באמפתיה של הקוראים אל דמותה של שירה, תוך שהיא מספרת את ההתרחשות בניכור מסוים.

כי האדם הוא עץ

לטעמי, "עץ" הוא הנובלה החזקה והמהודקת ביותר בספר. שתי הנובלות העוקבות חסרות את הבשלות הניכרת בנובלה הראשונה, את הדיוק, הברק והעצמה הרגשית. הן "בית" והן "טקס" נדמות כשחזור מעט אנמי של התמות שהוצגו בפתיחת הספר. על אף ששתיהן מציגות התייחסות שונה למושג "בית" ולרצון להשתייך, למצוא מפלט ונחמה - וגם את הקושי להתמודד עם אבדן של חלק משמעותי בחיינו. על אף זאת, העיצוב של הדמויות ושל הסיפור אינו מאיר זווית חדשה, ולעתים גם לא מעניינת דיה, על הנושאים הללו.

עיקר הבעיה נעוץ, לדעתי, בעודפות והרחבה שלא לצורך. שתי הנובלות היו מרוויחות מצמצום חלקים מסוימים שאינם מוסיפים דבר להבנתנו את הדמויות או הסיטואציה, ואף אינן משרתים את תחושת חוסר האונים, העמידה במקום והתסכול המלווים את הסיפורים כולם. כך למשל, החזרה המונוטונית על הקושי של נעמה ועמוס (ההורים שבנם נהרג) לחדש את הקשר ביניהם, כפי שהיא באה לידי ביטוי הן באמירות של עמוס והן במצבה הקטטוני משהו של נעמה, ממצה את האפקטיביות בשלב מוקדם מאוד של הנובלה.

וכך גם אצל דניאלה (האם ב"טקס"), אשר ניתן היה לצמצם בהרבה את חיבוטי

נפשה במהלך האירועים השונים והתנהלותה אל מול חברתה מיקה, משום שאלו מובילים לטקסט טרחני מעט, המפספס את הרגעים החשובים באמת, ומגולל את היומיום המדכדך והבלתי מובן, אשר כבר איבד את תוקפו.

ספרה של דנון הוא אמנם יצירה מעניינת, אך החריפות והדיוק שאפיינו את סיפוריה הקצרים, שעסקו בין היתר בזהויות מעורערות ובאטימות רגשית, נעדרים במידה רבה מהנובלות המוצגות ב"עץ, בית, טקס". דנון מיומנת במלאכתה בכך שהיא בוראת דימויים מקוריים ומוצלחים, מאגדת יחד את הסמלים וההרמזים שהיא טווה לאורך הסיפור, ומובילה את הדמויות הראשיות לעבר נקודת מפנה שנייה (הראשונה היא כמובן אותו אירוע מכונן), אשר מספקת הבנה חדשה את מצבן. כל אלו באים לידי ביטוי בספר, אולם אין בכך די, כיוון שהסיפורים עצמם אינם מבשילים לכדי יצירות מגובשות, ומידה מסוימת של חזרה סיזיפית שאין לה ערך ספרותי מלווה אותן.

"עץ, בית, טקס", מאת אפרת דנון. הוצאת הספריה החדשה. 237 עמ'.