לשחק עם הדרקון על מדף ספרי הילדים
הוא יורק אש. הוא שומר על אוצרות. לפעמים הוא אפילו טורף אנשים. אז איך הוא הפך להיות היצור הכי טוב בספרי הילדים? היכנסו וגלו איך היצור המכונף יוצא ונכנס אל הסטריאוטיפים שלו
הדרקון הוא אחת הדמויות המרתקות ביותר בתרבות ובפולקלור. אזכורים ראשונים שלו בתרבות המערב הופיעו כבר ביוון העתיקה, ובהמשך במיתולוגיות של עמים שונים, כאשר בימי-הביניים התבססה התפיסה הקלאסית אודותיו כיצור אפל, אלים ומאיים, המזוהה עם חטאים וגיהינום.
דמות הדרקון עבר גלגולים רבים, אך מאפייניו העיקריים נחקקו בזיכרון המערבי הקולקטיבי, בעוד בתרבויות המזרח היחס לדרקונים היה חיובי בהרבה. גם בספרות הילדים מעניין לנתח את דמותו של הדרקון, ולבדוק מה היא מייצגת עבור דמויות הילדים בעלילה, ועבור הילדים האמיתיים שקוראים אותה.
- אפליקציה וקוץ בה: ספרי ילדים באייפד
- "דברים שגורמים לי לחשוב ": שירה לילדים גדולים
- פרידה ממוריס סנדק: איש יצורי הפרא
בשל העיצוב המערבי הקלאסי של הדרקון, שהושפע כאמור מתפיסה דתית מחמירה, מעניין לעמוד על ריבוי הייצוגים של דמותו בספרות לילדים ונוער. ייצוג זה מופיע בעיקר בספרות המשתייכת לסוגת הפנטזיה, אך גם בספרי ילדים מאוירים ניתן למצוא ייצוגים רבים ומגוונים של הדרקון, ולמרבה ההפתעה, דווקא כדמות חיובית עד מאוד. כך למשל, הדרקון ב"קני והדרקון" מאת טוני דיטרליצי ("מטר", מיועד לבני 8 לערך) הוא סמל להומניזם, ובאמצעות הידידות הנרקמת בינו לבין הגיבור מתגבשת אמירה חברתית חזקה על שונות ובורות.
כך גם הדמות הראשית בספר "יוריק הדרקון הצמחוני" מאת ג'ולס בס ("שבא-הד ארצי"), היא כמובן דרקון אשר נרתם להעברת המסר החינוכי על אינדיבידואליזם וחירות המחשבה. אך שני המקרים הללו יוצאים מתוך התבנית המוכרת של האפיון "הדרקוני" ומשתמשים בה על מנת להדגיש את האידיאולוגיה ההומאנית העומדת בבסיס היצירות.
כוח נשי מול גאווה דרקונית
הספר "הנסיכה שלבשה שקית ניר" מאת רוברט מאנץ' ("טל-מאי") ראה אור לראשונה ב-1980, והיה פורץ דרך משום המהלך הפמיניסטי שמניע את הסיפור, ועיקרו היפוך התפקידים המסורתיים של הנסיכה והנסיך. הנסיכה היא גיבורת הסיפור ולא דמות פסיבית, והיא זאת שיוצאת להציל את הנסיך היהיר וחדל האישים בו היא מאוהבת משוביו, הדרקון האכזר ששרף את ביתה ואת כל מלתחתה. הנסיכה אליזבת יוצאת להילחם בדרקון, ונעזרת במידע המוקדם אודותיו כדי להכניע אותו.
תוך אימוץ הסטריאוטיפים של הדרקון (המוכחים כנכונים), ובמהלך מחוכם ונבון, אליזבת אינה מתגרה בו או נלחמת בכוח הזרוע, אלא מבקשת ממנו להוכיח לה את עליונותו - הגברית, כמובן, כ"דרקון החכם והאכזר ביותר בכל העולם" - ואת אונו וחוזקו בשתי משימות שמטרתן להתישו: לשרוף יערות עד שלא נותרה בו "אפילו אש זעירה שתספיק לצלות קציצה אחת קטנה"; לעוף סביב העולם בשניות ספורות שוב ושוב עד ש"לא היה לו כוח, והוא שכב ונרדם מיד".
דמותו הנכלולית של הדרקון המופיעה על העטיפה הקדמית והאחורית של הספר, מתעצמת באיוריו של מייקל מרצ'נקו בסיפור, המציגים את הדרקון כיהיר, גאוותן, טיפש ו-שוב, גברי מאוד, עם הזנב המחודד מזדקר מעלה. הכוח הנשי עומד במרכז הסיפור, בעוד הדרקון מעוצב כדמות מגוחכת המתכתבת עם היהירות והגאוותנות של הנסיך, אותו אליזבת נחושה להציל.
אם כן, מאנץ' בחר לשמור על האפיונים הפיזיים המסורתיים של הדרקון ושימר גם את הקביעה שמדובר ביצור טיפש, שעל הגיבורה להערים עליו (או להרוג אותו) בשביל להגיע לאוצר עליו הוא שומר, במקרה הזה, אוצר שמתגלה כחסר ערך לחלוטין. המאפיינים של המעשיות והמיתולוגיות בנוגע לדרקון נשמרים כאן, אולם החידוש בא לידי ביטוי בהקשרים הסימביוטיים שנבנים בנרטיב בין שתי הדמויות הזכריות, ובצורה בה דמותו של הדרקון מדגישה את העליונות הנשית על הגברית, דווקא משום שהדרקון מוכיח כי הסטריאוטיפים אודותיו נכונים.
סיפור מאוחר בהרבה, מ- 2009, בשם "הנסיכה אנאבל והדרקון אמדאוס" ("כנרת"), משתמש אף הוא במאפיינים של המעשיות המוכרות. את הסיפור כתבו אליזבת צלר ובריגיטה קולוך, והוא נפתח ביגונה של הנסיכה על מות אמה, כאשר היא מגלה לפתע ביצה מוזהבת שממנה בוקע דרקון "נהדר עם קשקשים זהובים-ירוקים מנצנצים". האפיון החיובי של הדרקון מתגלם גם באיור של לולה רן אותו: דמות חביבה, קטנה, עגלגלה ולא מאיימת כלל.
אולם הנסיכה נבהלת ממנו משום הסטריאוטיפ: "דרקונים יורקים אש, נלחמים באבירים, דרקונים הם יצורים חזקים ומסוכנים... את זה ידעו כולם". הכול משתנה כאשר הדרקון משתחווה לפניה ואומר לה משפט שיהווה את המנטרה של סיפור הידידות והאהבה הנרקם בין השניים: "אני אלוה אותך, ותמיד-תמיד אהיה איתך".
אש למטרות טובות
הסופרות מסתמכות על האפיונים המסורתיים של הדרקון ומנפצות אותן בהצגת דמות חיובית לחלוטין, ללא פגמים כלל, אשר מתעלת לעתים את המאפיינים הפיזיים, כמו יריקת אש למטרות טובות. אין בכך חידוש של ממש אך המעניין הוא שההחלטה להציג ייצוג הפוך, מאבדת מכוחה לחלוטין בחלקו האחרון של הסיפור.
בהוראת אביה, וללא התנגדות מצדה של הנסיכה, אנאבל צריכה להינשא לנסיך אך היא מסרבת לכל המועמדים, ואילו הדרקון אמדאוס (אשר מפליא לנגן) קמל מקנאה עד שהנסיכה נושקת לו ומשחררת אותו מכישוף שהטילה עליו פיה, והופך - כמה מפתיע - לנסיך.
גם בכך ממשיכות המחברות את התבנית המסורתית, אך במקום שיערערו עליה כפי שעשו בתחילה, הן ממשיכות את אותו קו שמרני. הרי לא ייתכן שהנסיכה תתחתן עם הדרקון כל עוד הוא דרקון, גם אם הוא כזה ש"תיאר במילים יפות כל כך את מה שנמצא בתוך תוכו של כל אדם". הוא מוכרח להשיל את המאפיינים שהופכים אותו לשונה, חריג, בלתי-חתין, ולהתאים לדפוס השמרני המקובל. אילו היתה הנסיכה מנשקת את הדרקון ודבר לא היה משתנה בדמותו, אז היתה מתגבשת אמירה חזקה יותר, גם מבחינת האפיון של דמות הדרקון, הסובלת במידה רבה מאפליה.
הדוגמה האחרונה היא "דרקון בארמון" מאת ג'ודי מור ("כתר" ו"אורים"). בדומה לספר "דרקון, אין דבר כזה" המצוין שכתב ואייר ג'ק קנט, גם כאן הדרקון אינו דמות ממשית, אלא יציר דמיונו של הילד הגיבור, וסמל לתהליך פסיכולוגי או לתחושות ורגשות ילדיות מוכרות. הטון בו נוקטת המספרת הוא של מתבוננת מהצד, הפונה אל הילד בגוף עתיד: "אם תבנה בחול ארמון מושלם יבוא להתגורר בו דרקון". ואכן, מופיע דרקון חביב למדי, שגם לו כל המאפיינים הפיזיים הידועים, אך דמותו חיננית והוא מתפקד כשותף פעיל לילד הבודד שסביבתו מתעלמת ממנו במרחב הפרוץ של חוף הים.
לאורך הסיפור מתמודד הילד עם אותם מאפיינים של הדרקון, אשר בתחילה
הם בעלי פן חיובי ובהמשך, הופכים לנטל, זאת לצד ההתעלמות העיקשת של המשפחה מהצהרותיו החוזרות ונשנות של הילד בדבר קיומו של היצור. הדרקון מהווה מימוש של מאווי הילד לתשומת-לב, לשחרור תסכולים ולתגובות רגשיות כלפי המצב בו הוא נתון. העובדה שדווקא דרקון נבחר לייצג את העולם הרגשי של הילד היא בלתי צפויה ומבדרת, ואף מעשירה את אופן ההתייחסות שלנו לדמותו הסטריאוטיפית.
אנו מזהים את האפיונים המסורתיים של דמותו, אך מתרימים אותם לתהפוכות הנפש של הילד, ובכך נוצר חיבור מרענן בין התנהגותו של הדרקון להתנהגות הילדית, בין חוסר ההבנה של המבוגרים את הילד לחוסר ההבנה את המניעים של הדרקונים, וכן הלאה. תרומתו של הסיפור לדמות הספרותית של הדרקון בכך שהוא אינו נכנע לתכתיבים מקובלים, אלא משתמש בהם על מנת להאיר את הייצוג באור אחר, אשר גם אם הוא מתגלם ברובד העמוק של סיפור המעשה, עצם קיומו מהווה שחרור של ממש.
