ורנר הרצוג: "פושעים אינם מפלצות אלא בני אדם"
הבמאי הגרמני ורנר הרצוג התמקד לאחרונה בעולמם של הנדונים למוות. בפסטיבל הקולנוע בירושלים יוצגו סרטיו "אל תוך האין" ו"נדונים למוות". בראיון הוא מדבר על מפגשיו עם האסירים, על סיוטי המציאות, ומודה: "בגלל שאני לא חולם, נהייתי יוצר סרטים"
במהלך העבודה על סרטו התיעודי "אל תוך האין" נפגש הבמאי ורנר הרצוג עם מוציא להורג מטקסס. הברנש האיץ בבמאי הגרמני הוותיק, מאחר והוא חייב לאוץ למקום עבודתו. "האיש טפח על שעונו ואמר: 'מהר, מהר, אני ממהר להגיע להוצאה להורג, בעוד 40 דקות', שיחזר הרצוג כשנפגשנו בפסטיבל ברלין. "בקושי הספקתי לומר לו את שמי. רק שאלתי אותו אם זה בסדר שאמקם ואצלם אותו לפני קבר, והוא כבר התחיל לדבר אליי כמו מטיף מזויף בטלוויזיה, כמו אל רחום וחנון בגדן עדן.
"הוא אמר שבריאת האלוהים היא יפהפייה ולפעמים בבוקר כשהוא משחק גולף הוא מכבה את הטלפון הנייד, מקשיב לטבע, רואה סנאים וסוסים ואיילים. ברגע הזה הייתי חייב לעצור אותו. שאלתי אותו מה שאף אחד לא היה שואל אותו בעולם. בקול עדין אמרתי לו: 'ספר לי על מפגש עם סנאי'. בתוך עשר שניות הוא התפרק וכמעט התחיל לבכות. זה היה רגע משונה".
המוות אינו מחוסר עבודה
"אל תוך האין" עוסק בשני נערים מייקל פרי וג'ייסון בארקט מהעיירה קונרו שבטקסס, שב-2001 רצחו אחות בת 54 מאחר וחמדו את מכוניתה. השניים דאגו לחיסל גם שני עדים פוטנציאלים למעשה - אחד מהם הוא בנה של הנרצחת. בתום המשפט, פרי נדון למוות (הרצוג תיעד שיחה איתו שמונה ימים לפני ביצוע גזר הדין) והוצא להורג, ובארקט נשלח למאסר עולם. "זהו סרט על פשע חסר טעם, רצח מזוויע של שלושה בני אדם", מעיד הרצוג. "קשה לתאר עד כמה הוא חסר טעם".
הטריילר של "אל תוך האין"
"אל תוך האין" הוא חלק מהמסע שעורך הקולנוען הגרמני השנוי במחלוקת סביב סוגיית עונש המוות. הרצוג גם הנפיק את הסדרה התיעודית "נדונים למוות" המציגה מספר אסירים בארצות הברית הממתינים להוצאתם להורג. שתי היצירות הללו תוצגנה במהלך השבוע הקרוב בפסטיבל הקולנוע של ירושלים, ומבהירות היטב מה עמדתו של הרצוג בדיון הנצחי: "עונש מוות: בעד ונגד".
"יש בסרטים שלי אמירה נוקבת מאוד נגד עונש מוות. באופן אישי לא רציתי לעשות סרט אקטיביסטי נגד הוצאות להורג. כאזרח גרמני בארצות הברית, שבא מרקע היסטורי אחר, זה קשה מאוד לומר להם מה נכון ומה לא. אדם לא צריך להיות מוצא להורג על ידי מדינה, אין שום נסיבות או זמנים שמצדיקים זאת. המקרה יוצא הדופן היחידי הוא מלחמה - זה הזמן היחיד, שבו המדינה רשאית לעודד הרג של אדם, ובמקרה הזה של האויב".
בסרט אתה נמנע מלהזדהות עם העבריינים.
"ובכן, לא הייתה כאן ממש הזדהות. אני מכבד אותם כבני אדם. אני לא מנסה להאניש אותם, הם כבר בני אדם. אני מבהיר את זה שהפשעים הם מפלצתיים. אך הפושעים הם לא מפלצות אלא בני אדם. זו גישתי הבסיסית, ולכן איני מנסה להפוך אותם לגיבורים שעומדים מחוץ לחוק ומחוץ לחברה ולמדינה, ואיני מנסה לעורר רגש. פשוט אני מכבד אותם בתור בני אדם. מסתבר שכל הנדונים שצילמתי אהבו אותי. כולם רצו לדבר איתי, וזה סימן. כנראה כי הייתי ישיר איתם".
מתוך הסרט "נדונים למוות"
לצד המקרים של פרי ובראקט, נתקל הרצוג במהלך עבודתו על הסרטים בלא מעט טיפוסים מוזרים ואף מאיימים, שמאחוריהם עבר בעייתי, ועתיד חסר תקווה. אחד מהם הוא ג'יימס בארנס - "בארנס הוא סרט אימה אולטימטיבי, סיוט מוחלט של נשים: זהו אדם שהתחבא עירום בארון של הקורבן שלו, הסתכל בה מבצעת את מטלות הבית, צופַה באופרות סבון ומתקלחת, ואז הוא יוצא, אונס ושורף אותה למוות. בתא הדונים הוא הודה ברציחתן של נשים נוספות".
"כמובן שיש מקרים של נדונים למוות, שהם אנשים גבוליים, כלומר מפגרים או אנשים בעלי אינטליגנציה נמוכה. מוציא להורג אחד סיפר לי על אסיר אחד שרצה בשעה האחרונה לחייו לשחק עם צעצועים. המוציא להורג ניסה להסביר לאסיר מה הנוהל: 'יובילו אותך לתא ההוצאה להורג ותקבל שם זריקה קטלנית', ובתגובה האסיר שאל אותו מה יקרה אחרי ההוצאה להורג".
אחד מהנושאים עליהם דיברו הנדונים בגילוי לב הוא הדרך בה העולם משתקף מתוך תא הכלא בו הם שוהים ובדרך כלל מקבל לבוש חדש בתוך חלומותיהם. "כשאתה כבול לתא כה קטן, שהוא למעשה כלוב בשבילם, ברור שאתה שוקע בחלומות ובפנטזיות. האנושיות של הנדונים יוצאת לאור בחלומות שלהם, ולכן זה תמיד ריתק אותי.
"זה מציג את הצד האנושי שלהם ומוכיח שהם לא כאלה רחוקים מאיתנו. במקרים מסוימים הרגשתי שהם רק במרחק של צעד אחד ממה שמגדיר אותי, על אף שכמעט אף פעם לא היה לי את הדחף להרוג. לפעמים כן, אבל אני חושב שזה קורה לכולם. זו שאלה מעניינת על התבוננות פנימה אל תוככי נפש האדם".
ועל מה אתה חולם בלילות?
"אין לי חלומות בלילה וכל הפסיכולוגים – שהם אגב אחת הטעויות הגדולות של המאה ה-20 – טענו שכולם חולמים ואילו אני טענתי שלא. זה קורה לי לעיתים נדירות מאוד ואם כן, אז זה חלום מאוד שגרתי. הפעם האחרונה שחלמתי הייתה לפני שנתיים וחצי. חלמתי שאני אוכל כריך לארוחת צהריים. אז זהו זה. אבל אולי דווקא בגלל העדר החלומות נהייתי יוצר סרטים".
קרם בוואריה
הרצוג שיחגוג בספטמבר הקרוב יום הולדת 70, נולד במינכן, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. אחרי שביתם נהרס בהפצצה, המשפחה מצאו מקלט בכפר קטן ומרוחק בהרי בוואריה. בגיל 11 הרצוג ראה לראשונה סרט קולנוע, ובגיל 17 הוא עשה את שיחת הטלפון הראשונה שלו.
משפחת הרצוג חזרה למינכן, והרצוג הנער החל להסתקרן מאמנות הקולנוע. "רציתי לעשות סרט על הכלא השמור ביותר בבוואריה", מגלה הרצוג. "נתקלתי אז בהסכמה מצדם, ואני מוכרח להודות לאלוהים שלא עשיתי את אותו הסרט אז, כי מה שהיה לי בראש היה מאוד מטומטם וילדותי".
הטריילר של "פיצקרלדו"
כדי לממן את הפקותיו, הרצוג עבד במפעל פלדה. מהר מאוד הוא הפך לקולנוען מדובר ומחולל פולמוס. סרטים עלילתיים כמו "המסתורין של קספר האוזר", "סטרושק", "אגירה: זעם האל" ו"פיצקרלדו" שעסקו בדמויות מוטרפות בעלות שיגיונות ואובססיות, ושילבו ריאליזם בוטה עםפיוט סוריאליסטי וחלומות הזויים, הפכו אותו לחביב מבקרים.
להרצוג יצא דימוי של הרפתקן אקסצנטרי וקפריזי, חובב סכנות ובעלי חיים. הוא נהנה לשוטט ברחבי הגלובוס ולצלם בתנאים קשים וקיצוניים (את "מפגשים בסוף העולם" הוא צילם באנטרקטיקה). הרצוג גם אהב להסתכסך ולהתעמת עם מפיקים ושחקנים, מהם תבע דרישות לעתים בלתי אפשריות. את "פיצקרלדו" הוא צילם ביערות האמזונס, ודרש מהצוות לגרור ספינה במעלה הר. במהלך הצילומים מתו חמישה עובדי הפקה. הרצוג הפנט את השחקנים של "לב הזכוכית", ולא חס גם על הכוכב ההוליוודי כריסטיאן בייל, כשהכריח אותו לבלוס תולעים ב"לשרוד את החופש".
הטריילר ב"לשרוד את החופש"
הרצוג מודע כמובן לעובדה שיש סביבו הרבה מיתוסים ואגדות, "וזה בסדר, ואני יכול להתחבא מאחוריהם. עשיתי כבר קרוב ל-60 סרטים, ותמיד עמדתי בתקציב, אני אדם מאורגן, ממוקד, שעובד בשקט. על הסט שלי אפשר לשמוע רק לחישות. אני מסיים מהר, גם בגלל שאני שומר על צוות מהודק. בדרך כלל יום הצילומים אצלי מסתיים אחר הצהרים. אני מצלם רק מה שצריך, ואין אצלי דרמות או סערות בזמן הצילומים.
"המפיק הישראלי אבי לרנר איתו עשיתי לפני שלוש שנים את 'פקד מושחת' אמר: 'הרצוג הוא היחידי שחף מבולשיט'. וזה בגלל שסירבתי שיהיה לי עוזר אישי, קרון, נהג צמוד וכסא במאי עם שמי. אני שונא את הכסאות האלה, וכך חסכתי עוד 65 דולר".
זמן שאול
בשנים האחרונות, הבסיס של הרצוג אחוז התזזית הוא לוס אנג'לס. בעוד רבים מבני דורו של הרצוג, נשכחו או התאיידו, הפולחן סביבו רק מתעצם, במיוחד באמריקה. הוא אפילו תרם לאחרונה את קולו לאחד מפרקי "משפחת סימפסון". ואף זכה בפרודיה בסדרה "הפמליה", שהציגה אותו כיוצר קפריזי ומוזר. לבמאי המקשיש אין שום כוונות לצאת לפנסיה. להיפך. הוא רק מגביר את הקצב, שלא היה מבייש קולנוענים בני שלושים.
"עשיתי שישה סרטים בשנה שעברה, וניהלתי בית ספר לקולנוע משלי, הצטלמתי כשחקן לסרט 'ג'ק ריצ'ר', לצידו של טום קרוז, שבו אני מגלם את הנבל, והכנתי תערוכה למוזיאון הוויטני בניו יורק. אף פעם אין 'בין לבין' אצלי, ואין לי זמן להתעדכן מספיק מהר, בכל מה שקורה סביבי. אני משתדל להיות רגוע ולהתנהל נכון כלכלית. אני עורך מהר מאוד, כותב מהר מאוד, מצלם מהר מאוד.
"זה בא בקלות, חוץ מהמקרה החריג של סרטי הנדונים למוות - כשמצלמים בתא הנדונים למוות, יש זמן מאוד קצוב למצוא את הטון הנכון, ולכסות את מה שאתה רוצה לכסות. רק כשמתיישבים בחדר העריכה פתאום יש זמן לבחון את הכול, ואז אתה צריך לקחת זמן. העורך שלי ואני חזרנו לעשן. בדרך כלל, כשאני עורך סרט, אני עובד שמונה שעות ביום - לרוב מעשר עד שש. במקרה של הנדונים למוות לא יכולנו לעבוד יותר מחמש שעות, מעשר עד שלוש, ולבסוף היינו חייבים לעשן וללכת. זה לא יכול היה שלא להשאיר אצלי עקבות".
ההקרנות בפסטיבל הקולנוע של ירושלים: "אל תוך האין" (10 ו-14 ביולי), "נדונים למוות" (12 ו-13 ביולי).
