חוזר לישראל להניף את נס המחאה
אני עוקב מהודו בדאגה אחר הנעשה בארץ, אחר השיח האלים, התעלמות השרים מקבלת אחריות, הממשלה העצומה הבוגדת במחויבויותיה. אם לא נרים עכשיו קול צעקה, אז מתי?
בניגוד מוחלט, בשנתיים האחרונות אני עוקב בדאגה עמוקה על המתרחש בארץ. השיח הציבורי בישראל הפך לאלים וסקטוריאלי, ומתמקד בהגבלה, הרחקה, הדרה ובידוד. במקום לכוון לעבר המשותף בין כל חלקי החברה בישראל, חברי כנסת מהקואליציה ושרים מסיתים, מנהיגים שיח מתלהם ורטוריקה משתלחת. נבחרי ציבור מפיצים פחד ושנאה, ומגלים הבנה לאלימות כלפי ציבורים שלמים.
עוד בערוץ הדעות של ynet:
הכתם השחור על המדינה הלבנה / אָווקֶה זֶנָה
משרת המדינה. מילים לזכרו של יצחק שמיר / אליקים רובינשטיין
נשות ישראל
מושלכות בבושת פנים לאחורי האוטובוסים ולשולי החברה בישראל. אזרחים שמבקשים למחות
נגד מדיניות הממשלה נחבטים ומוכים ביד קשה בשם החוק. שרי הפנים והאוצר מסרבים לקחת אחריות בסיסית
על מחדל שגדע את חייהם של 44 מאנשינו
הטובים ביותר. הממשלה מציגה תוכניות אחר תוכניות עם העדפה ברורה למגזר החרדי, ולו בלבד. מתגלים כשלים מהותיים באופן קבלת ההחלטות ובניהול של מבצעים מדיניים וצבאיים. והאשם האמיתי הוא בעצם מבקר המדינה.
ועדות לענייני כלום במקום חזון
האם זו החברה שבה אנחנו רוצים לחיות, ובה נרצה לגדל את ילדינו? האם אלימות, גזענות, טיוח והתנערות מאחריות הם הקווים לדמותה של המדינה שלנו? ההתנהלות המקוממת הזאת מבוצעת בשם אזרחי ישראל, אבל חמור מכך, היא גם מייצגת אותנו, את פני החברה שלנו. ברור לחלוטין שמושגים כמו "עם עולם" ו"תיקון עולם", בהם האמין בן-גוריון ולאורם הנהיג את העם והמדינה, זרים לקברניטי המדינה, אחרת קשה להסביר את מספרם העצום של שרי הממשלה ללא תיק, וכאלה עם תיק משונה. התנהלות מסוג זה אמנם אינה חדשה במחוזותינו, אבל בימים אלו זה קורה בממדים תעשייתיים, בלתי נתפשים כמעט, תוך זילות המערכת הפוליטית וזלזול בוטה באזרחי המדינה.
העובדה שאנחנו לא מתקדמים אינה מעידה על עמידה במקום, זוהי רק אשליה אופטית, אלא על הידרדרות דרמטית אחורה. גודלה העצום של ממשלת ישראל מבטיח אמנם את יציבותה, אולם הוא גם מבטיח שבהרכבה הנוכחי היא לא תוכל לקדם את ישראל לשום מקום. חזון, יעדים ומופת הוחלפו בסקרים יומיים וב"תחושות בציבור". מנהיגי המדינה מובילים פוליטיקה צינית, יהירה ומושחתת, רצופה בפשרות מוסריות ובזגזגים ערכיים. היעדר קבלת החלטות בשום נושא, ותרבות הקמת הוועדות לענייני כלום, ממשכנות את הווה של כולנו ומשאירות את התשלום הכבד לבני דורי. המצב אינו מתקבל על הדעת משום שמדובר בבית הלאומי של העם היהודי, ומדובר באנשים האמונים על עיצוב פניה של החברה בישראל, של המדינה בה אנחנו חיים, ובה אנחנו רוצים לגדל את ילדינו.
כולנו צריכים לשאוב עידוד רב מהמחאה החברתית של קיץ 2011. מאות אלפי אזרחים, אלו המשרתים בצה"ל, ההולכים למילואים, שתורמים לחברה, לכלכלה ולמדינה - אלו שמרכולתם נצרכת בהתלהבות רבה כל כך בכל רחבי העולם - החליטו למחות על סדרי העדיפויות המשובשים ועל העדפת קבוצות לחץ קיצוניות על חשבון האינטרס הציבורי הכולל.
נתניהו היתל בכולנו
הזכות לדיור ציבורי הוגן ובר-השגה, הזכות להשתכר ולהתקיים בכבוד, הזכות לבחור עם מי וכיצד להתחתן והזכות לשוויון בנטל הן רק חלק מהזכויות שצריכות להיות שמורות לכל אזרח במדינת ישראל. המצב הנוכחי, בו תקציבים לחיזוק המגזר הציבורי, לרופאים, אחיות ומורים, נדחקים הצידה לטובת תשלומי העברה לסיפוק קבוצות לחץ קיצוניות, חייב להיפסק.
_wa.jpg "להפגין למען שותפות חברתית. במאהל הפראיירים (צילום: ירון ברנר)")
בביטול ועדת פלסנר, בחר ראש הממשלה לעשות שימוש ציני בציבור הישראלי, בגד במחויבויותיו, והיתל בכולנו - רק כדי להפיק תועלת פוליטית, כדי להאריך במעט את תקופת שלטונו. במקום לתקף את ההכרה שכולם שותפים לביטחון ישראל, שעל כל האזרחים חלה חובת שירות כלשהי, בחר ראש הממשלה לתמוך דווקא בקו המחשבה של שר הפנים ישי, לפיו שירות בצה"ל כמוהו כעבירות שדינן מוות. כמי שהתנדב לצה"ל, ושירת בו כקצין, אני נבוך ומתבייש, בעיקר כי אני חושב שהשירות בצה"ל הוא לא רק חובה אזרחית, אלא גם זכות מוסרית. שירות צבאי, אזרחי או לאומי בישראל אינו קשור ללהטוטנות פוליטית, אלא בראש ובראשונה עניין ערכי, שותפות חברתית שעל כולנו להיות חברים בה, באופן שווה ומלא.
אם בבית הזה אנחנו רוצים להמשיך לחיות, ואנחנו רוצים, עלינו להרים קול צעקה ולהביע את שאט הנפש מההתנהלות המושחתת של הממשלה הזו, שבשם חדוות השלטון מסכנת את עתידנו בארץ הזאת. ישראל, בה שב ומתקיים שיח ציבורי המבוסס על סובלנות וכבוד, כזה המתייחס לרבגוניות של החברה הישראלית כיתרון, ולא ככלי ניגוח. בה כל יהודי (ולא יהודי) יכול להקים בית ולהתקיים בכבוד, ולא פחות חשוב, לבחור כיצד לנהל את חייו בהתאם לצו מצפונו. עלינו להמשיך ולהניף את נס המחאה גבוה מאי פעם, ולדרוש שינוי. כי אם לא אנחנו, אז מי? אם לא עכשיו, אז מתי?
יוראי להב הרצנו בן 24, קצין משוחרר מצה"ל, סיים לאחרונה שירות של שנתיים בשגרירות ישראל בניו דלהי, הודו. יתחיל השנה לימודי משפטים והיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב.
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
