למה לא הפגנתי עם ה"פראיירים"

באחת מפרסומות הטלוויזיה ב-1972 לתשלום האגרה נראתה אשה מבוגרת וחסודה ניצבת המומת פריצות על שפת בריכה ושואלת עלמת חן צעירה שעמדה לקפוץ לבריכה ללא החלק העליון של בגד הים: "היי, גברת, מה עם החצי השני". שאלת "החצי השני" 40 שנה אחרי, ב-2012, אמנם אינה נוגעת בפריצות, אך נוגעת גם נוגעת בצביעות, והרבה. היא מתחילה להשמיש את מצפונה המופלא והסלקטיבי בבני ברק, פוסחת בקלילות מעל מעוזי הברנז'ה התל-אביבית ונעצרת בחריקת בלמים בפאתי ג'לג'וליה ואום אל פאחם.

בין אם אלה מיטב פרשנינו ובעלי טורינו, בין אם אלה איציק שמולי וצאן מרעיתו הסטודנטיאלי, ובין אם אלה חובשי הספסלים הקדמיים והאחוריים במאהל הפראיירים - כמעט כולם בירכו על מסקנות ועדת פלסנר, ואם כלל היו השגות למקצתם הן נגעו רק ל"הנחות" שהעניקה הוועדה לחרדים, וחלילה לא לכך שהערבים יצאו כשכל תאוות השתמטותם בידם. להוציא כמה גורמי ימין, מדברים צדקניה המוסריים של הממלכה על נכלוליותו של הביבי הנורא, שמבקש ברוב ציניותו למסמס את מסקנותיה ועוד רחמנא לצלן לדרוש את החלת החוק גם על הערבים.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

הישראלים החדשים, 2012 / איציק שמולי

חוזר לישראל להניף את נס המחאה / יוראי להב הרצנו

באורח לא מפתיע במיוחד איש מהם לא חילץ ולו מילה רעה על דרכו המניפולטיבית של פלסנר בהענקת פטור מעשי לערביי ישראל, תוך תשלום מס שפתיים נלעג בדמות הצבת יעד נטול סנקציות אישיות של עד 6,000 משרתים מהמגזר ב-2016 והצעה להקמת ועדה בעניין. שמולי, בועז נול, איתי בן חורין, עידן מילר ושות', שאיש מהם כידוע אינו מצוי בצדו הימני של המתרס הפוליטי, יודעים שהימנעות הוועדה מלדון בשירות אזרחי לערבים אינה משום לוח הזמנים הקצר שעמד לרשותה, ולא בגלל חרב בג"ץ שהייתה תלויה מעל צווארה ונגעה לחוק טל - אלא בעיקר מפני שעבור פלסנר ודומיו, המרבים לדקלם את הסלוגן "שוויון בנטל" (המופרך כשלעצמו, גם אם הכול יתגייסו), דין משתמט חרדי אינו כדין משתמט ערבי. 

שוויון בנטל, לא לכולם (צילום: ירון ברנר)

שמולי, נול ושות' יודעים זאת לא פחות טוב מפלסנר, ולפחות חלקם משוכנעים עד עמקי נשמתם האידיאולוגית כי בעוד החרדי הוא משתמט כדת וכדין, "החצי השני", הערבי, אינו בדיוק משתמט. שאלת הצטרפותו לשירות אזרחי, לדידם, היא כידוע "מורכבת" ו"מסובכת" ו"מותנית בטיפול מוקדם באפלייתו", והיא בכלל "דורשת עוד זמן רב עד להבשלתה", כאילו 64 שנים לא הספיקו להבשלה המספקת. וכך, במעשה פלסנר, מוסמסה הזדמנות הפז הכה חשובה שנקרתה על דרכה של הוועדה להחיל על הכול, אבל על הכול, שירות צבאי, לאומי או אזרחי.

כשנדרשו כמה מעיתונאינו, סופרינו, אמנינו ולא מעט מנבחרינו רק לפני כשנה להצעת החוק הנוגעת להעדפת יוצאי צבא ושירות לאומי בקבלה לעבודה בשירות המדינה - עמדו כמעט כולם על רגליהם האחוריות, אמרו שלנבלה הזו לא ייתנו לעבור. כמה מהם מתחו ביקורת על עוד הצעת חוק גזענית שנחתה במקומותינו. "חובת ההעדפה שנקבעה לאוכלוסייה הערבית עלולה להתרוקן מתוכן, אם תתקבל הצעת החוק", קבע אז היועץ המשפטי לממשלה וינשטיין. באותה עת, שמולי לא צייץ, נול ובן חורין לא טרחו על הקמת מאהלי זעם ומילר לא נצפה עולה על בריקדות. ללמדנו שהשתת סנקציות אישיות גם על ערבים, שיסרבו להצטרף לשירות אזרחי, אינם הדגלים שהאדונים הללו ששים להניף בכיכרות ובגינם הם בוודאי לא יקראו להמונים לצאת לרחבת מוזיאון תל-אביב.

"שירות לכל" פוסק יאיר לפיד, "כולם משרתים" מוסיפים נול ובן חורין, "שוויון בנטל" תורם פלסנר את תרומתו - ואיש מהם לא מוכן באמת לכלול את הערבים באותה חובת שירות ולהשית גם עליהם סנקציות אישיות מתבקשות, הראויות לכל משתמט, בין אם שמו איתי טיראן, אושרי כהן, ובין אם שמו משה זוכמיר מבני ברק או אחמד מחמוד מג'לגוליה. גם משום לא מצאתי לנכון להגיע אתמול לרחבת המוזיאון, שעל במותיה המשיכו רובם ככולם של הדוברים לשאת לשווא את שם העיקרון "כולם משרתים", כשדווקא נציגת הציבור הערבי, אנט חאסכייה, נשאה דברים שבהם נתנה מענה הולם יותר מכל עמיתיה, ובכללם דיסקין, לשאלה: מה עם החצי השני?

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il