דבורה וויליס: "סיפורים ארוכים הם כמו פטפטת"

סופר, איש משפחה מיושב בדעתו, יוצא יום אחד מביתו ונעלם. אשתו ובתו הקטנה לא מוצאות אותו יותר. הוא סידר קצת את הניירות בחדר העבודה, ארגן את כתבי היד והמחזות הבלתי גמורים, לקח את מעיל הגשם שלו, ונעלם. כך נפתח קובץ סיפוריה של דבורה וויליס, "היעלמות", שכולו סיפורים אנושיים קטנים, יפים ומלנכוליים מאוד, על אנשים שלא מוצאים את מקומם בעולם. אנשים שמבקשים להיעלם, או להחליף צורה וזהות, או סתם מתמודדים עם ההיעדר.

• אמיט מג'מודר: "הספרות היא התפרעות לילית "
• אואן קולפר: "קומיקס טוב הוא יצירה ספרותית "
• קיארה גמברלה: "היתמות תמיד העסיקה אותי "
  

כך, למשל, מתואר הסופר הנעלם, שהיה ככל הנראה מאוהב בחברו הצעיר; או גבר מזדקן, חוואי שאשתו עזבה אותו והוא מגדל לבד את בתם, עד שמגיעה לביתם נערה עירונית עליזה, חברה של בתו, והם מנהלים קשר רומנטי; או אלמן טרי שמתחיל להמר בקזינו ורוצה להיעלם בדרך קסם - הוא נעזר לשם כך בשירותיה של קוסמת; אישה שחושדת בבעלה ומתחקה אחר עקבותיו; שלושה סטודנטים, שתי בחורות ובחור, שגרים יחד, עד שאחת מהם נעלמת לפתע ומשאירה את שני האחרים לגורלם; ועוד ועוד.

"היעלמות". "ספקטרום רגשי מדהים", על פי מונרו (עטיפת הספר)

"היעלמות" (בהוצאת כנרת זמורה-ביתן, בתרגום שאול לוין) הוא ספרה הראשון של וויליס, שזכה לשבחי הביקורת, ואפילו אליס מונרו, אמנית הסיפורים הקצרים, שיבחה אותו, כשכתבה עליו כי "הספקטרום הרגשי הנגלה בסיפורים אלה - עומקו, בהירותו, טירופו - פשוט מדהים".

"לא האמנתי שהיא באמת הקדישה את זמנה לקרוא את הספר שלי", אומרת וויליס בראיון בדואר האלקטרוני. "כל כך הערצתי את הכתיבה שלה, שממש הסתחררתי כששמעתי שהיא קראה את הספר. והעובדה ששמה הופיע על עטיפת הספר יצרה הבדל עצום בדרך שבה סיפורי התקבלו. היא נתנה לי מתנה".

דבורה וויליס נולדה ב-1982 בקלגרי, קנדה, ושם גדלה. היא למדה ספרות באוניברסיטת ויקטוריה. את סיפוריה הראשונים פירסמה בכתבי עת יוקרתיים. "היעלמות", ספרה הראשון שיצא לאור בקנדה ב-2009, היה מועמד ואף זכה בכמה פרסים. וויליס עבדה כמדריכת רכיבה על סוסים וכעיתונאית. היא עובדת היום בחנות ספרים בוויקטוריה שבבריטיש קולומביה, וכותבת.

הסופרת הנעלמת

המוטיב המרכזי ב"היעלמות", כאמור, הוא אכן ההיעלמות: אנשים נוטשים את משפחתם או את חבריהם, לפעמים פיזית ולפעמים רגשית. למה הנושא הזה כל כך מעסיק את וויליס? "זו שאלה טובה שאני עדיין נאבקת כדי למצוא לה תשובה", היא אומרת. "למעשה לא ידעתי בכלל שכל הסיפורים שלי עוסקים בהיעלמות עד שהעורכת שלי הצביעה על זה. עד אותו שלב כבר כתבתי חצי מכתב היד, וההערה שלה פשוט השפיעה על כתיבת החלק השני. הנושא הזה מתאים לי, הוא נוגע בחרדות שלי, ונראה שהוא מעסיק הרבה מאוד אנשים.

"בישראל זה אולי אחרת, אבל בקנדה, ארץ כל כך גדולה, אנשים חיים מאות קילומטרים הרחק מהמשפחות שלהם, הרבה אנשים חיים בגפם. יש משהו מוזר וגם מוטעה בסגנון חיים כזה, אבל יש בו לפעמים גם משהו משחרר. מחויבות מול עצמאות הוא אחת הדילמות של החיים המודרניים.

"אגב", היא מוסיפה, "אני לא חושבת שאני כותבת היום על נושא ההיעלמות באותה צורה שכתבתי לפני כמה שנים. כתיבת הסיפורים האלה שינתה אותי קצת, כך לפחות אני מקווה, כי בעיני טרנספורמציה היא אחת המטרות של הכתיבה. אני באמת מאמינה שסיפורים יכולים לשנות את האנשים שקוראים אותם, או, כמו שקורה לעתים קרובות יותר, את האנשים שכותבים אותם".

מה יותר גרוע לדעתך, להינטש פיזית או "רק" רגשית?

"אני לא בטוחה שיש כזה הבדל גדול בין שתי האופציות. הגוף והנפש לא כל כך נפרדים זה מזה. אם מדברים על אהבה, אני חושבת שכשאנשים נמצאים ביחד פיזית אבל מנותקים רגשית, זה הרסני ומכאיב בצורה שלא תיאמן. אבל אני גם מכירה זוגות שנפרדו, ועדיין מחוברים רגשית זה לזה, בצורה אוהבת או בצורה מזיקה".

יש לא מעט דמויות של ילדים קטנים שנותרים עם ההורה האלמן או הנטוש שלהם בסיפורים שלך.

"אני בת יחידה והורי התרגשו כשהייתי בת שנתיים, אז כמעט תמיד הייתי עם הורה אחד, אמא או אבא. אני לא יכולה להשוות את זה לשום דרך אחרת של גדילה, וגם לא הייתי מחליפה את זה, הורי העניקו ומעניקים לי עדיין אהבה ואכפתיות מלאים וללא תנאי. הרגשתי שזה טבעי לי לכתוב על הדינמיקה הזאת של ילד עם הורה אחד, כי זה נושא שאני מכירה באופן אינטימי".

וויליס היא אוהדת מושבעת של סיפורים קצרים. מגיל צעיר היא קוראת אותם בשקיקה:

קודם את הסופרות הקנדיות, אליס מונרו ומייוויס גאלאנט. אבל גם סיפורים של ריצ'רד פורד, ריימונד קארבר ופלאנרי אוקונור. בימים אלה היא עובדת על ספר חדש: אסופת סיפורים קצרים הקשורים זה בזה, ומתארים אותה משפחה. "הסיפורים נראים לי קצת מוזרים, אבל אני מנסה לשים בצד את כל הנוירוזות ופשוט להתמסר לכתיבה".

סליחה על השאלה המעצבנת, חשבת פעם לכתוב רומן?

"אני אוהבת סיפורים קצרים כי אני אוהבת כתיבה תמציתית. לפעמים כשאני קוראת הרבה פרטים והסברים לא נחוצים, זה נראה לי כמו פטפטת. מתחשק לי לצעוק 'או קיי! הבנתי!'. סיפורים קצרים סומכים על האינטליגנציה של הקוראים. כן, הייתי שמחה לכתוב רומן. אני קוראת וחוזרת וקוראת את 'גטסבי הגדול', אחד הרומנים המושלמים שנכתבו אי פעם, תמציתי ומסתורי ויפה. אני ממשיכה לקרוא אותו מתוך תקווה שאספוג ממנו משהו, ושאולי יום אחד אכתוב גם אני רומן טוב".