קשה לו: אבי פרץ מנסה להתקמבק

בשקט בשקט, אחרי שנים רבות של שתיקה, הוציא השבוע אבי פרץ - כן, זה מ"קשה לי" ומהדואט עם ירדנה ארזי, או כמו שכולם זוכרים אותו, הפרץ הראשון שהצליח - שיר חדש לרדיו בשם "קיץ אמיתי". המדור חייב לומר שקצת התרגש. בכל זאת, פרץ הוא הפך בעל כורחו לסמל - זמר מזרחי שהתקשורת נהנתה לחבק: עם בייבי פייס שלא הרתיע את המושכים בחוטים, ושירים מזרחיים שגם אם טענו שקשה להם עשו זאת עם חיוך ממזרי.

עוד על מוזיקה מזרחית ב-ynet:

• מיוחד לתשעה באב: שירי הדיכאון הגדולים
• מרגול: "תנו לי להתאושש, עוד תשמעו אותי"
• חולמים בקטן: סוף עידן המזרחית בקיסריה?
  

הוא נכנס למיינסטרים, התקבל בחום על ידי הקהל ואז נעלם. בתעשייה טענו שחלה ב"השתכנזות". שמתוך רצון להתקבל על ידי המבקרים, הוא שכח את הרקע בפייטנות וה-ח' ו-ע' הגרוניות, ופנה להקליט גרסאות לשירי ארץ ישראל של יאיר רוזנבלום, דבר שהרחיק ממנו את הקהל והשאיר אותו קירח מכאן ומכאן.

מעשרות ראיונות שערכתי לאורך השנים גיליתי שהפחד הגדול ביותר של האמנים הוא הזיקנה. "מי ירצה לראות חטייאר על הבמה?", הם שואלים בחשש. לצערם, הרדיו הישראלי מתעלם מאמנים ותיקים. העולם, כפי שטוענת הקלישאה, שייך לצעירים - והם, אלו שפעם היו המלכים הגדולים, נאלצים לפעמים לחזר אחר הפתחים לטובת השמעה נוספת ברדיו אזורי, או בקשה לעשיית חסד עם הופעה מוזמנת.

פרץ הוא אחד מהם. אחד שהיה על גג העולם, וכעת מוציא שיר ומבטיח לתקשורת כי מדובר בחלק מאלבום חגיגי שייצא לרגל עשרים שנות קריירה. חבל רק שעבור הקהל הישראלי הקריירה שלו הסתיימה כבר אז, בחצי הראשון של העשור בו פרץ. כנראה זה הגורל שממתין למי שמתחיל את הקריירה עם שיר בשם "קשה לי". ועל כך נאמר: karma is a bitch.

כולם הולכים לחפלה

בשבועות האחרונים עוסקת התעשייה בשאלה הרת הגורל: מה יצליח יותר השנה - פסטיבל התימנאידה הוותיק, או הפסטיבל של ירון אילן המתקיים במקביל לו באילת, בסוף אוגוסט? סכינים נשלפות, האמוציות משתוללות, האגואים משחקים תפקיד, וכולם מדברים רק על זה. לי אישית המאבק הזה נראה בעיקר אדיוטי.

התימניאדה היא פסטיבל מגזרי המיועד, בהתאם לשמו, לקהל התימני. האמנים בו הם התוצר הנלווה, שכן הקהל לא בא בשבילם אלא בשביל האווירה המיוחדת שהופכת את הפסטיבל התימני לאירוע המוזיקלי הוותיק בארץ, המתקיים כבר 26 שנה - ולכן ההשוואה בינו לבין האירוע החדש של אילן מגוחכת ואינה במקומה.

יש לוי בתימניאדה 2010. לא יופיע שם השנה (צילום: גבי בוטל)

וכמה הערות נוספות בנושא. רבים שואלים איך ייתכן שישי לוי לא רק שלא מופיע בתימניאדה, אלא הולך ומופיע אצל הנמסיס אילן. אני לא שופט מוסרי של לוי, למרות שהמעשה שלו נחשב לבגידה חסרת תקדים בעולם בו החוקים מושתתים על כבוד - רק אומר דבר קטן: לכל אדם יש מחליף, והנה יואב יצחק מגיע במקומו. אין סיבה להתרגש.

וגם, עיריית פתח תקווה משיקה פסטיבל חדש בשם "חפלה לנד" שכולל יומיים של הופעות במחיר כרטיס אחד ובהשתתפות כל האומנים הגדולים בהופעות מלאות החל מאייל גולן ושרית חדד ועד לקובי פרץ וליאור נרקיס. לראש העין, נזכיר, יש בסוכות את "התימנה". תוסיפו לזה את התימניאדה, הפסטיבל של ירון אילן, "בריזה" באשקלון, שחלק גדול מהמופיעים בו הם אמנים מזרחיים - ומקבלים כאב ראש. האם כדי לקיים פסטיבל מצליח ולמשוך די קהל, חייבת מחלקת האירועים בעירייה לקיים דווקא פסטיבל מזרחי?

מעבר לעובדה שכמות הפסטיבלים גורמת לכך שהשנה האמנים המזרחיים מצליחים בקושי, אם בכלל, למלא את קיסריה - גם בשוק החתונות הם חווים פגיעה, שכן אפשר לראות אותם באחד מהפסטיבלים, חלק מהם ללא תמורה. מה לגבי שאר הזמרים בארץ? לכולם פתאום אין קהל והצדקה? אני מציע ל"עיריית" הבאה שרוצה לעשות פסטיבל מקומי: לכו על רוק. תאמינו לי, תהפכו לשלאגר.

מהומה רבה על לא דבר

זה רק אני או שהמחאה נגד גלגלצ נאלמה דום וחלפה לה באותה מהירות שבה נולדה? פניתי לעיריית תל-אביב וביקשתי לדעת מה עלה בגורל הבקשה לקיים מאהל מחאה מול משרדי התחנה ביפו. התשובה, אני חייב להודות,

הפתיעה אותי: מתברר שהמארגנים ביקשו אישור למאהל שיאכלס כ-500 איש. העירייה סירבה, והציעה לקיים את המחאה במקום חלופי - אבל נכון לכתיבת שורות אלה, עדיין לא התקבלה שם בקשה למקום כזה.

תהיתי, מנין הצפי לכמות המטורפת הזו? האם דודו אהרון מתכוון לעשות שם גם חתונות? או שאולי זו היתה הדרך של מארגני המחאה לרדת מהעץ - בעזרת בקשה שידעו שהעירייה לא תאשר? נקודה למחשבה.