אשליית המיגון: בתי החולים יסמכו על המזל

מערכת הבריאות הישראלית, זו שעולה לכותרות במחזוריות מייאשת, חודשית כמעט, בעשרות השנים האחרונות, מייחלת לתקציבים, מציירת תרחישי אימה, מאיימת בתוצאות קשות בשטח, תנער את האבק ותקום לתחייה במהלך עימות פוטנציאלי עם איראן. המסדרונות העמוסים יתפנו, התקנים הרפואיים יאוישו במלואם, האורות בחללים המוגנים יידלקו. אין חולק על איכות אנשי המקצוע, אך הפעם הם ייהנו גם מתנאים מודרניים ויספקו מטרייה רפואית ראויה לאלפי הטילים שינחתו, על פי הערכות, בשטח ישראל.

הכתבה הראשונה בסדרה:

כשהשמיים ייפלו: הטיל שישרוף את המפרץ

זה יהיה המצב, על פי התכנון, בעוד שנים ספורות. עד אז - ובעת עימות פוטנציאלי סמוך יותר, נאמר - כדאי לקוות לטוב ולסמוך על תורת הסיכויים. 90 בני אדם מתוך 150 אלף יזכו למיטה ממוגנת בצפת, בדרום יוכנסו פגים ואינקובטורים ל"בטונדה" ובבתי חולים אחרים יאלתרו בין חניונים, פרוזדורים, מסדרונות וחצרות. נפגעי כוויות "ייאבקו" על שמונה מיטות במחלקה המקצועית היחידה בארץ, בעוד קונספציית פיזור החולים לאזורים בטוחים יותר תיתקל בפיזור אחר, ארטילרי במהותו, שינחית טילים בנקודות אסטרטגיות בישראל כולה.

"עשינו תרגילים ויש לנו אנשים נהדרים, יהיה בסדר". כך, במשפט אחד שמגלם בתוכו הון אנושי ואלתור ישראלי, מסתתרת רמת ההיערכות של מערכת הבריאות במקרה של עימות צבאי אזורי. בדיקה שערך ynet מעלה כי ברוב בתי החולים יעבדו ללא מרחב מוגן לפינוי מטופלים, ובכל המוסדות הרפואיים יסתמכו לא מעט על המזל, כשיידרשו להתמודד עם התקפה שחורגת מטילים קונבנציונליים.

"גירוד" עמוק יותר של פני המערכת חושף בעיות מוכרות לעייפה, שיחודדו לקיצון - אשליית המיגון, הפער בין ההתראה הנדרשת לבין המתרחש בפועל ובעיקר התנפצות תפיסת החירום הישראלית אל מול "המלחמה הבאה".

הפגייה בסורוקה. "בתי החולים לא יקרסו"(צילום: הרצל יוסף)

בקצרה, ניתן לפרוט זאת כך. במבצע "עופרת יצוקה" - פעולה צבאית תחומה ומגודרת, מול אויב מוגבל ובשליטה כמעט טוטאלית על המתרחש - זכו בתי החולים בדרום להתראה של רבע שעה לפני שנדרשו לפעול במתכונת חירום. במהלך המבצע, הועברו פגים ל"בטונדה" סמוכה, ושם שהו כשכוחות צה"ל תקפו בעזה. במקביל, הועברו חולים למוסדות רפואיים אחרים, בכפוף לפרוטוקול החירום. אף אחד מהפרמטרים האלה, מיותר לציין, אינו רלבנטי לעימות העתידי האמור, אם יתרחש.

"הזקנה במסדרון" עדיין שם, מסמלת את תחלואי המערכת ואת קשייה, אולם בכל הקשור להיערכות לקטסטרופות, בתי החולים בישראל הם מהמתורגלים, המנוסים והערוכים בעולם - מחסנים שלמים מלאים בתרופות ובציוד חירום, תוכניות המגירה מוכנות וכוללות תרחישים דרמטיים.

על פי התכנון, צווי חירום "ירתקו" את הצוותים הרפואיים, שיתוגברו בסטודנטים, ברופאים פורשים ובעמיתים אמריקנים שיגדילו את כוח האדם. בתי החולים יעבדו במתכונת חירום בלבד ורשות חירום לאומית מיוחדת תווסת את החולים והפצועים ביניהם. אפילו ילדי הצוות הרפואי נכנסו לתוכניות, וצפויים לשהות במעונות יום ייעודיים.

מחאת רופאים, אשתקד. משמרות מתוגברות בשעת חירום(צילום: צפריר אביוב)

על הנייר, הפתרונות זמינים וקיימים, אך בפועל, צפויה המלחמה הבאה לעמת את המערכת כולה עם אתגר קשה מאין כמוהו, כזה שעמו התמודדה רק במקרים נדירים בעבר - התקפה כוללת על כל שטחי המדינה, שתשים ללעג את השאיפה להעביר את החולים למרחב בטוח. במקרה כזה, כל מוסד רפואי יהפוך ליחידה אורגנית, עצמאית, שתלויה בעצמה בלבד.

כל מנהלי בתי החולים הצהירו כי הם זקוקים להתראה מוקדמת של 12 עד 48 שעות כדי שיוכלו להיערך כראוי. בית החולים ברזילי באשקלון, עם זאת, הציב את השאיפה בפרופורציה הראויה, והודה כי לפני "עופרת יצוקה" זכה להודעה מקדימה של רבע שעה. "זה היה עבורנו אירוע מלמד", העיד ד"ר רון לובל, סגן מנהל בית החולים ומנהל המערך לשעת חירום, שמודע להבדל בתרחישים. "כל מערך החירום שלנו, שבנוי על העברה מיידית של חולים לבתי חולים מחוץ לטווח הסכנה, הוא כבר לא רלוונטי למלחמה הבאה. לאן נעביר אותם? האפשרות היא או לא להיות מוגנים באמבולנס בדרך לבית חולים מרוחק, או לא להיות מוגנים כאן, בבית החולים".

ועד כמה "לא מוגן" יהיה בית החולים? "בחדרים יש לנו כמעט אפס מיגון. יש אזורים שאליהם אנחנו מעבירים ילדים, פגים, חולי דיאליזה, אזורים שנותנים, אני אעז להגיד, אשליה יותר חזקה של מיגון, אבל לא מיגון אמיתי", הסביר לובל. "יש רק אזור אחד, במחלקה לרפואה דחופה, שאת כולה אנחנו מורידים למרתף בניין האשפוז, וזה המקום היחיד בכל בית החולים שיש לו אישור של פיקוד העורף למיגון מלא. המחלקה הזאת יכולה להכיל 90-80 חולים בצפיפות, לא יותר".

בניית המתחם המוגן בבית החולים ברזילי(צילום: כרמית ראובן)

אמנם בתי החולים האחרים ברחבי הארץ נהנים בחלקם מיכולות מיגון טובות יותר, אך הפער אינו מאפשר הסדרת נשימה. בית החולים "שיבא" בתל השומר, למשל, ממוגן רק מפני טילים קונבנציונליים, ובתחומיו נבנה כעת מתחם תת קרקעי ממוגן, שלא יספק פתרון לעימות קרוב.

גם בבתי החולים "קפלן" ברחובות ו"זיו" בצפת בונים וממגנים במקביל, תשובה פוטנציאלית לעימות עתידי, אך לא לכזה שינוהל בטווח הזמן הקרוב. ב"קפלן" תעבור עד סוף השנה המחלקה לטיפול נמרץ למבנה ממוגן, ואילו צפונה משם, חוזים כי המיגון יסתיים רק בעוד שנה וחצי. כך נבנה לו פער עצום בין תשעים מיטות ממוגנות כעת לבין כ-150 אלף תושבים שנתונים תחת אחריותו של בית החולים. "אנחנו מתקדמים, לא עומדים במקום. שלא יחשבו שלא עושים כלום. עושים. אני רק מקווה שבניית הבניין הזה, שאמור להכיל עוד 100 מיטות ממוגנות, לא תיעצר בגלל קיצוצים", אמר מאיר חמוז, מנהל אדמיניסטרטיבי ב"זיו".

בית החולים רמב"ם בחיפה צופה אף הוא קדימה יותר, כשיהפוך בעוד כמה חודשים לאחד מהמוסדות הרפואיים המוגנים בעולם. בימים אלה נשלמת באינטנסיביות בנייתו של בית חולים חירום תת-קרקעי ענק, ואז יהפוך החניון בזמני שגרה למתחם שיכול להכיל בחירום אלפיים מיטות עם ציוד רפואי, חיבורי חמצן, חדרי ניתוח וחלוקה למחלקות, הגנה מפני חומרי לחימה כימיים וביולוגיים ומספיק מזון ותרופות לשהייה ממושכת מתחת לקרקע.

המתחם הממוגן בבית החולים איכילוב. תרומות במקום תקציב(צילום: רויטרס)

בתחום האפור שמשתרע בין צורכי המערכת למשאבי המדינה ניתן לעתים פתרון מורכב. בבית החולים "איכילוב" בתל אביב לא המתינו לתקציב ממשלתי וניצלו כספי תרומות להקמת בית חולים תת קרקעי דומה מאוד לזה שמוקם בחיפה. המתחם הושק לפני כשנה בחניון מרכז הלב על שם סמי עופר ויכיל בחירום 800-700 מיטות. מעל האדמה, באזורים ממוגנים אחרים, ניתן לטפל במאות חולים נוספים, אך גם שם מודים כי ללא התרעה מספקת ועם נפגעי כוויות רבים, "כולנו ניתפס עם המכנסיים למטה".

בירושלים, ינוסו גם כן תוכניות שייתנו מענה לפריסה אך ייוותרו עקרות מבחינת מיגון. ד"ר יובל וייס, מנהל בית החולים הדסה עין-כרם, הסביר כי "אנחנו ערוכים לפריסת מיטות גם בבית הספר לאחיות, למשל, שייסגר וכל הציוד והמיטות ששם לצורך לימוד, ישמשו לטיפול בפצועים". עם זאת, בית החולים לא ממוגן כראוי. במצב חירום, יורדו מטופלים לקומות התחתונות, חולים יאושפזו בחניונים ובפרוזדור שבין שני חלקי מגדל האשפוז החדש. "אם עכשיו ייפלו על ירושלים עשרה טילים - כולנו נתפסים עם המכנסיים למטה", השתמש וייס בביטוי שכבר נשחק בבדיקת ynet.

אחד מתרחישי האימה הריאליים עוסק בהתמודדות עם כמות גדולה של נפגעי כוויות, שתיווצר בעקבות פגיעת רקטה במכונית או בתחנת דלק, הצתות משנה או שריפה בממדים גדולים יותר, שמאיימת על מפרץ חיפה. למעשה, קריסת מערך הטיפול בכוויות אינה "זקוקה" לשעת חירום. למעט בית החולים "שיבא", אין בארץ יחידה ייעודית לטיפול בכוויות, על פי הסטנדרטים שהציב משרד הבריאות, וגם היא אינה עומדת בעומס בשגרה, כפי שניתן היה לזהות כנספח משנה לאשפוז משה סילמן.

פגיעת המטוס בפנטגון. 12 פצועי כוויות(צילום: איי פי)

על פי החלטה מקצועית במשרד, נפגעי כוויות קשים מועברים ל"שיבא", שם מוצבות שמונה מיטות אשפוז במחלקה המקצועית, וכן שתי מיטות נוספות למונשמים. תשע שנים עברו מאז שהובטח תקציב להקמת היחידה ופיתוחה, אך הכסף עדיין לא עבר. כשיגיע, תידרש שנה נוספת שבסופה תטופל כמות משולשת של מטופלי כוויות מונשמים - שישה לכל היותר, בהתאם להערכת המדינה.

המספר מסתמך על נתונים שאסף מכון גרטנר לאורך השנים מכל בתי החולים בארץ, למעט מ"שיבא". שם - המוסד הרפואי היחיד שמטפל בשגרה בנפגעי כוויות, כזכור - מביטים בהערכות בספקנות גדולה מאוד.

גם כך, יטרוף "מצב החירום האיראני" את כל הקלפים. בתי החולים מסוגלים לקלוט נפגעי כוויות ספורים בלבד - בהדסה, לדוגמה, יאושפזו 15 בני אדם עם כוויות קשות, 25 עם כוויות בינוניות ו-40 עם כוויות קלות, ובשאר בתי החולים מדובר במיטות ייעודיות בודדות ותו לא - אך הסיפור מתרכז מעט הצידה משם. אמנם אירוע קיצון שיצריך אשפוז של נפגעי כוויות רבים יאתגר את יכולת הקליטה של המוסדות הרפואיים, אך גם כשיימצא פתרון פיזי - בדמות פינוי בית חולים במרכז והפיכת ייעודו לאתר לטיפול בכוויות - התהליך הרפואי יהיה לקוי, ויסבול ממחסור חמור בידיים מקצועיות.

מבט לאתר הבנייה בברזילי(צילום: רועי עידן)

"גם אם מגייסים עכשיו את כל מאה ושלושים הפלסטיקאים במדינה, הם לא יוכלו להתמודד עם מצב של הרבה נפגעי כוויות", מזהיר ד"ר יוסי חייק, מנהל היחידה לטיפול בכוויות ב"שיבא" ומומחה בעל שם עולמי בתחום. "מעבר לכך שמרביתם אינם מתמחים וללא ניסיון, הם גם נספרים במצבת כוח האדם הכללית של הרופאים, כלומר לא כולם יעבדו איתנו. גם אם יהיה כוח אדם מינימלי, הוא לא יהיה שם לאורך זמן, המלחמה תיגמר אבל כוויות זה טיפול של חודשים ושנים. במתקפה של ה-11 בספטמבר, כשפגע המטוס בפנטגון, היו בסך הכול 12 פצועי כוויות. זה סתם את כל הטיפול הנמרץ בבית החולים הראשי של וושינגטון למשך חצי שנה".

פרופסור ארנון אפק, ראש מנהל הרפואה במשרד הבריאות, פירט את התוכניות לעתיד ואמר כי "ההחלטה הייתה להקים יחידת כוויות למבוגרים ב'שיבא', שעדיין איננה מוכנה, ולהקים יחידת כוויות שנייה לילדים ב'שניידר', שעדיין לא התחילו לבנות אותה. בשנה הבאה, יוקמו עוד שתי יחידות - אחת בדרום ואחת בצפון - ויש גם הצעה להקים יחידה נוספת ב'הדסה', כאופציה רחוקה יותר".

אופטימיות זהירה ניתן לזהות בקולו של ד"ר ליאון פולס, סגן מנהל בית החולים "קפלן" וראש האגף לשעת חירום (לאירועים לא קונבנציונליים) במשרד הבריאות. להערכתו, אמנם בתי החולים יהיו עסוקים מאוד במצב של עימות, אך "זאת לא מלחמה שמפחידה אותנו, נתמודד עם זה". התקציבים החסרים - חדר הניתוח הרזרבי, שלא יירכש לעולם, כדוגמה - מוגדרים על ידו כלוקסוס ועבודת הצוותים תתרחש בתנאי שדה, בדומה למשלחות ההצלה שנסעו לסייע בטורקיה או בהאיטי.

אבל מתקפת טילים זה לא אסון טבע, זה ממשיך לתקוף, איך תעבדו באוהלים?

"נכון. אין מענה של רזרבות אישפוזיות אזוריות בנסיבות שבהן כל הארץ מותקפת. אבל זו מלחמה ובגלל זה אנחנו נערכים".

מה עם כימי וביולוגי?

"היכולת הזאת כרגע היא על הנייר. אף אחד לא חווה אותה בארץ, אני מקווה שלא נחווה. אבל אם יקרה כזה דבר, בתי החולים לא יקרסו. הרבה מאוד תלוי באיך הציבור יתמגן, איך הוא יהיה בחדרים ממוגנים וכמה ישתמשו במסכות".

כמומחה לחירום, אתה אופטימי?

"זה לא קשור לאופטימיות. יש לנו מספיק אנשים מתאימים שיושבים במקומות הנכונים. לא רק בשכבת הניהול במשרד הבריאות או במשרד הביטחון, אלא גם ברמת השטח - במד"א, בהנהלות בתי החולים, בקופות החולים ובשירותי בריאות הציבור. יש בכל המקומות האלה מספיק אנשים שהכינו את עצמם ויש להם ניסיון מצטבר. אני במערכת הזאת מ-1986, הניסיון שלי אומר שהדבר קם ונופל על אנשים. ומכיוון שיש לנו אנשים טובים בצמתים החשובים של קבלת ההחלטות, אז אנחנו נתמודד, לא נקרוס".