אולימפיאדת המוחות: אל תעשו שריר
"אתה בחרתנו מכל העמים" זו גזענות - עד שמגיעים לאולימפיאדה. משום מה, דווקא שם מבקש העם היהודי להוכיח את עליונותו. מאוכזבי שטילוב מוזמנים לחפש את עם הסגולה שלהם באולימפיאדה המתמטיקה והשחמט
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- בסוף יישארו רק החרד"לים/ רחלי מלק-בודה
- המשטרה: "הר הבית בידינו = הסתה"
- למה דתל"שים כותבים? "הטקסט הוא דת"
אבל פעם בארבע שנים מתהפך הגלגל. והשנה, לראשונה מאז התוודענו לשם יעל ארד, המשלחת הישראלית חוזרת לנתב"ג עם אותו מספר מדליות שהיה לה כשיצאה לאולימפיאדה. כותרות העיתונים מבשרות את תשעה באב באיחור של שבועיים: איכה ישבה בדד המשלחת האולימפית, ללא אף מדליה. אווירת נכאים מאיימת להציף את המדינה, ורק הדתיים לא ממש מתרשמים.
אז אנחנו לא הכי טובים?
מאוכזבי לונדון מתקשים להשלים עם האכזבה מכך שרגלו של שטילוב לא הצליחה לדרוך על הפודיום. נקודת ההנחה שלהם גורסת כי המתעמל שלנו הוא אחד משלושת הטובים בעולם. מי שמצפה למדליית זהב ישראלית בענף ספורט כלשהו, טוען למעשה כי ישראל היא מספר אחת בתבל באותו ענף. פתאום מותר להעז ולהגיד שאנחנו הטובים מכולם. זה אפילו ראוי ולגיטימי, וקצת חבל – כי דווקא עכשיו, באולימפיאדה, אנחנו נוכחים לגלות שרבים וטובים עוקפים אותנו בסיבוב.
בעולם הדתי, לעומת זאת, סף הציפיות ממתעמלינו נמוך יותר. שם מאמינים כי יכולות גופניות מרשימות זה לא העסק של העם היהודי. עם כל הכבוד לכישוריהם של הספורטאים הישראלים, הרי שבהשוואה לאומות העולם הם יגיעו פחות גבוה, פחות מהר ופחות חזק. יש לנו כוחות וכישרונות, אבל לאמריקאים, לסינים ולג'מייקנים יש יותר.
איך מתחולל השינוי התפיסתי הזה? אולי מפני שהיהודי הדתי לא חושב שהוא מלך העולם. הוא מאמין שניתן לו תפקיד מיוחד, אך אין לו יומרה לטעון שתפקיד זה מקנה לו עליונות בכל תחום. עובדה, הגוף הוא הצד הפחות חזק שלו, ואחרים מצליחים לפתח אותו טוב יותר. להיות "עם נבחר" זו שליחות, אבל זאת לא שלמות, ובוודאי שלא שלילה מוחלטת של כל מעלותיהן של אומות העולם.
גם החילוני הליברלי שמאמין בשוויון כלל-אנושי גמור, מאוכזב כאשר המשלחת שלו חוזרת מלונדון חפוית ראש. גם הוא רוצה לשמוע את "התקווה" באחד מטקסי הענקת המדליות. אנחנו לא הכי טובים בעולם, הוא יגיד, אבל אנחנו טובים. לפחות במשהו אחד אנחנו אמורים להיות טובים, חייב להיות לנו איזשהו ייחוד. לא יכול להיות שאנחנו סתם נקודה קטנה על הגלובוס.
המוח היהודי של דיוויד בלאט
הטור הזה היה יכול להסתיים כאן. בנקודת הסכמה בסיסית שמשותפת לרוב חלקי החברה הישראלית – אנחנו לא עם של
סופר-מנים, ובכל זאת יש לנו במה להתגאות. אבל אז בא דיוויד בלאט עם מדליית הארד בכדורסל כמאמן נבחרת רוסיה. אזרחותו הישראלית לא הפריעה לו לזכות כמאמן נבחרת זרה, כי מצד האולימפיאדה מה שחשוב הוא לא המאמן, אלא השחקנים עצמם.
אבל זה לא חייב להיות העיקר מבחינתנו. אז מה אם בעולם הספורט הגוף הוא זה שקובע? השכל ראוי להיות אף הוא מקור לגאווה. ישראל צריכה לשמוח בכוחות השכליים המפותחים שלה, כוחות שזיכו אותה בהישגים רבים בקנה מידה עולמי, באולימפיאדת המתמטיקה או השחמט. האמנם זה הישג פחות חשוב ממדליה בג'ודו או בשחייה?
מי שצמא לגאווה לאומית, מאמין שיש מקום לכבוד ישראלי. אז במקום לחפש אותו - ולהתאכזב - בענפים הגופניים, הוא ימצא אותו בקלות רבה בענפים השכליים והרוחניים. היה שווה שדיוויד בלאט ירחיק נדוד עד רוסיה, כדי להזכיר לנו את זה.
לפנייה לכתב/ת 
