לא חייבים ללמוד בבי"ס עיוני: למקצועי יש יתרונות

בעוד כשבוע יחזרו לספסל הלימודים מאות אלפי תלמידים כשהתרגשות גדולה תלווה אותם. הרוב המכריע של התלמידים יסיים כיתה י"ב באחד התיכונים של משרד החינוך, אבל יותר מ-50% מהתלמידים יעברו חוויה מאוד קשה בשנות הלימודים בתיכון, שכן לפי הנתונים הרשמיים בישראל הם לא יצליחו לעמוד ביעד האחד והיחיד של משרד החינוך, לקבל תעודת בגרות.

• מקצוע חדש בביה"ס: התמחות במכשור מל"ט
  
• תקציב החינוך עלה, עדיין חסר כסף: "מנגנון מסואב"
• התאחדות התעשיינים: מחסור חמור בעובדים
  

רבים אחרים יזכו לתעודה, אך עם ציונים מאוד מאוד נמוכים. תחושת כישלון קשה ודימוי עצמי נמוך ילוו את צעדיהם הראשונים בחיים האמיתיים שלאחר התיכון.

נתוני הבגרות הקשים המצביעים על זכאות של פחות מ-50% כבר לא מפתיעים איש. בשנים האחרונות התנודות באחוזי הזכאות לבגרות היו מינוריים וחסרי משמעות. מה שכן מפתיע הוא חוסר המעש של המערכת בניסיון להתאים לתלמידים שלא יזכו לתעודת בגרות מסגרת חינוכית אחרת, שתתאים להם ותאפשר להם להצליח ולפרוח.

הרי הנתונים ידועים מראש. גם בשנה הבאה נגלה שיותר מ-50% מהתלמידים אינם זכאים לבגרות. וגם בשנה הבאה איש במשרד החינוך לא יחשוב שאולי כדאי לעשות משהו עם הנתון הזה.

גם פליק-פלאק לא ישנה את המציאות

גם אם שר החינוך יעשה פליק פלאק באוויר, הנתונים לא ישתנו דרמטית. גם בעוד 100 שנה, תלמידים רבים מדי יסיימו את התיכון ללא תעודת בגרות ועם תחושת כישלון קשה. זה לא כי הם טפשים או עצלנים.

הסיבה פשוטה יותר: לא כל האנשים בעולם זהים, ולא לכולם מתאימה אותה המסגרת. כל איש חינוך מתחיל יודע את זה. אז מדוע המערכת לא נרתמת כדי להתאים לתלמידים פתרונות טובים יותר?

האבסורד הגדול ביותר בסיפור הזה הוא שיש אלטרנטיבה. בעולם המערבי כבר הבינו שחינוך עיוני אינו האופציה היחידה. בעולם המערבי החינוך המקצועי משגשג לצד החינוך העיוני, שווה בין שווים. מי שרוצה בוחר בבי"ס עיוני (כמו של משרד החינוך) ומי שרוצה בוחר בבי"ס מקצועי.

בישראל זה לא כך. לתלמידים אין באמת את אופציית הבחירה. הם כלל לא יודעים על קיומם של בתי הספר המקצועיים ועל יתרונותיהם, כי מישהו שם למעלה דואג שכך יהיה. מקבלי ההחלטות בישראל עשו במהלך השנים כל מה שהם יכולים כדי לדחוק את החינוך המקצועי הצידה. וכך, למרות יתרונותיו הרבים כל כך של החינוך המקצועי, תדמיתו בישראל בשפל.

החינוך המקצועי של היום אינו כמו פעם

החינוך המקצועי של היום, שנמצא באחריות משרד התמ"ת, אינו החינוך המקצועי של פעם. לא מדובר בבתי ספר שלומדים בהם רק מכונאות ונגרות. לצד המקצועות הללו, שאגב יש להם היום דרישה אדירה, אפשר למצוא בבתי הספר המקצועיים את כל מקצועות העתיד, כמו מקצועות התעופה, גרפיקה ממחושבת, אוטוטרוניקה, הנהלת חשבונות, סאונד, עיצוב גרפי, SAP, ניהול לוגיסטי, ניהול, צילום, עיצוב שיער, בישול, חשמל ועוד.

בניגוד לבתי הספר של משרד החינוך, בבתי הספר המקצועיים של התמ"ת לומדים רק כ-20 תלמידים בכיתה, וגם אלו מתחלקים לקבוצות למידה קטנות יותר. לתלמידים המתקשים נבנית תוכנית למידה אישית, על פי יכולותיו וצרכיו ואנשי מקצוע רבים דואגים ליישם את התכנית הזו.

במהלך הלימודים משולבים התלמידים בעבודה במקצוע שלהם בחברות גדולות כמו בזק וחברת החשמל ובתום הלימודים הם מקבלים תעודת סיווג מקצועי. רובם ישרתו בצבא במקצוע אותו רכשו, ויסיימו את הצבא עם ניסיון מקצועי מצטבר של כ-5 שנים. בגיל 21 יהיו מוכנים להשתלב בקלות ובהצלחה בשוק העבודה, ויתרמו תרומה אמיתית למחסור האדיר הקיים בישראל בכוח אדם מקצועי.

כמה עצוב שכל זה כמעט לא קורה במציאות, כי מרבית התלמידים שיכולים להצליח ולפרוח בחינוך המקצועי, מתנוונים בתיכונים העיוניים של משרד החינוך. מדוע? כי בבתי ספר אלה התלמידים הם רק מספרים. אף אחד לא באמת רואה אותם, את בני האדם שמאחורי המספרים.

לכן גם אף אחד לא מעלה על דעתו להקדים תרופה, ולא לייסר אותם במשך 3-4 שנים בבתי ספר שבמקרה הטוב רק יחממו בהם את הכיסא. חבל.  

הכותבת היא מנהלת תיכון מקצועי דב הוז בתל-אביב