חתרן נשאר חתרן

"להיטותו לכבוש את ראשות הממשלה לא ידעה גבול... כמעט הכול מותר: הדלפות, חתירה מתמדת תחת ראש הממשלה וערעור מעמד הממשלה כולה. וכל זאת על פי המשנה הבולשביסטית, שככל שיהיה רע יותר - כך יהיה טוב יותר לאנשי שמעון פרס ולמנהיגם", כתב יצחק רבין ב-1979 בספרו "פנקס שירות", קצת לפני שיתמצת את תיעובו ויעניק לאיש את התואר "חתרן בלתי נלאה".

מים רבים זרמו מאז בירדן הפוליטי והמדיני המקומי, השניים אף הספיקו ללכת יחדיו, בעיקר בנתיבות אוסלו, גם אם לא נועדו, אך סימן השאלה החותם את הפסוק "היהפוך פוליטיקאי עורו, גם אם התיישב לבטח על כיסא הנשיא?" נותר בעינו. מאמציו הבלתי נלאים בחודשים האחרונים לשלול מהדרג הפוליטי הנבחר לממש את מדיניותו, למשל, טענותיו בשיחות סגורות כי "ברק ונתניהו פועלים בחוסר אחריות לאומי נורא", ניסיונו לבצע סיכול ממוקד למאמץ ישראל לאלץ את ארה"ב להחריף את צעדיה כלפי איראן, והתייצבותו המלאה לצד אובמה בוויכוח הנוקב בין המדינות בשאלה האיראנית - מלמדים עד כמה לא נס ליחו של סימן השאלה לעיל.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

בין נתניה לנתנז. קווים לדמות הערס הישראלי / אריאנה מלמד

6,000 ש' בלי לעבוד. המדינה נגד תעסוקת חרדים / שלומי צדקי

בין אם הצהרותיהם החוזרות ונשנות של נתניהו וברק על כך שישראל רצינית בכוונותיה שלא לאפשר נשק גרעיני לאיראן הן מצג שווא, ובין אם לאו ותּוֹכם של השניים כְּבָרם - הייתה להן תרומה מכרעת בחודשים האחרונים בהוצאת ארה"ב מחדלונה בסוגיה זו. ייתכן מאוד שהסנקציות ימשיכו להעלות חרס בידיהן ככל שנוגע הדבר בתוכנית הגרעין, ואפשר בהחלט שארה"ב בסופו של דבר, למרות הצהרותיה, לא תוציא באורח צבאי את הערמונים מהאש האיראנית.

באופן פרדוכסלי, ככל שהאיום הישראלי ייראה אותנטי יותר, כך יגבר הסיכוי, גם אם הוא נמוך ממילא, שהאמריקנים יעשו את העבודה, או שלא תצטרך להיעשות עבודה צבאית כלל. כך התקדם המצג הישראלי עד לפני כחודש-חודש וחצי. מאז, כשחרושת מהלכי האימים, ובראשם פרס, נכנסה למלוא הקיטור, החלו להתרבות הקולות בארה"ב התוהים שמא ישראל בכלל מבלפת - מה שכמובן אילץ את נתניהו וברק להגביר את התחזוקה השוטפת של האיום.

ואולם, גם אם מותר לנשיאנו הנוכחי את מה שאסר על עצמו ובצדק רב הנשיא הראשון, חיים ויצמן, בקובעו כי "המקום היחיד שאליו אני רשאי לדחוף את אפי הוא הממחטה שלי", כדאי בכל זאת לתת את הדעת למקצת ה-CV הפוליטי-מדיני-חזוני של פרס מתחילת שנות ה-90 כדי להבין כי רק מתי מעט בקרבנו הצליחו להעלות את הקריאה המופרכת של המציאות לדרגת אמנות כפי שהוא כה היטיב לעשות.

"הוא עושה ככל יכולתו למנוע טרור, מי שמפריע לו הם חמאס והג'יהאד". חזר פרס באמצע שנות ה 90 ודיבר בזכותו של הראיס הראשון לפלסטין, גם בימים היותר מדממים של אותו עשור. לא נאומי שהידים, לא הברחות מבוקשים, לא דלתות מסתובבות, לא קריצות עין למפגעים ולחמאס, ולא מימון משפחות מתאבדים - בכל אלה לא היה די כדי שיסטה כמלוא הנימה מאותה אמונה עיוורת בכוונותיו הטובות של ערפאת.

בהצבעה על מבצע "חומת מגן" במארס 2002, שנועד בין השאר להשיב את הביטחון לאזרחי המדינה לאחר, שנלקח מהם יחד עם יותר מ-1,000 נרצחים באבחת הסכם סקנדינבי שרקם פרס מאחורי גבו של רבין, הוא הואיל בטובו להימנע - כשמן הסתם אילו היה באופוזיציה מידת התנגדותו הנחרצת למבצע לא הייתה נופלת מהתנגדותו להפצצת הכור באוסיראק ב-81'. הוא דין היה עם חיסול אחמד יאסין, שבעקבותיו ניבא פרס בפסקנות כי "פתחנו בכך חזית איומה של מלחמה דתית עם האיסלאם". ניבוי שכמובן הלך בדרך כל בשר ובדרך שאר נבואותיו ב-20 השנים האחרונות.

למרבה הצער, מבחינה מדינית וביטחונית, בין פרס של הכור בדימונה לבין פרס של אוסלו ואילך יש מעט מאוד קווי דמיון, בדיוק כפי שבין השמאל של 48' ותחילת שנותיה של המדינה לבין השמאל של היום כמעט שאין דבר משותף, למעט השם "שמאל". פרס של דימונה העלה על נס את חשיבות הגרעין לישראל, ואילו פרס של 2012 עושה כל שלאל ידו כדי להכביד על מאבקו של שלטון נבחר בישראל בגרעין האיראני, ולפחות בעניין זה ניתן לענות בחיוב מוחלט על השאלה: "היהפוך פוליטיקאי עורו?"

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il