כמו דג במים / סיפורה של ענבל פיזרו
השחיינית ענבל פיזרו (25), שזכתה כבר בחמש מדליות אולימפיות, היא התקווה הגדולה של המשלחת הישראלית למשחקים הפראלימפיים שייפתחו בסוף החודש
"השחייה מרגיעה אותי. היא נותנת לי שלווה נפשית",
מספרת ענבל פיזרו, שבשבוע הבא תצא ללונדון כחלק ממשלחת ישראל למשחקים הפראלימפיים.
פיזרו (25) נחשבת לאחת הספורטאיות המעוטרות במשלחת, עם חמש מדליות אולימפיות: כסף (100 מ' חזה) וארד (200 חופשי) באתונה 2004, אז ה
יא הייתה שחיינית צעירה בת 17 וחצי, ושלוש מדליות כסף בבייג'ינג 2008, ב־100 ו־200 מ' חופשי, ו־100 מ' חזה. בנוסף, היא הייתה שלוש פעמים אלופת העולם: ב־2002 בארגנטינה (100 מ' חזה) ב־2006 בדרום־אפריקה (100 מ' חזה) וב־2010 בהולנד (100 מ' חופשי) .
"אני אדם שמח"
פיזרו נולדה בקיבוץ יזרעאל, והיום מתגוררת בחיפה לצורך אימוניה. היא נולדה משותקת בגפיים התחתונות בעקבות סיבוך בכלי הדם במהלך הלידה, אבל אף
פעם לא נתנה למגבלה הזו להפריע לה בחיים.
בגיל 5 החלה ללמוד שחייה במסגרת שיקום במרכז “איל"ן חיפה”, אבל מהר מהצפוי היא הפגינה את היכולות שלה במים והפכה לשחיינית בולטת ומצטיינת, כך שהשחייה הפכה אצלה למקצוע תחרותי. כבר בגיל 12 החלה להשתתף בתחרויות בינלאומיות, ולהישג המשמעותי הראשון שלה הגיעה כבר בגיל 15, כשזכתה במדליית זהב באליפות העולם ב־2002.
פיזרו היא בחורה נאה מאוד, דעתנית, שמחה ומאושרת. כששואלים אותה ממה היא סובלת, מיד היא מתקנת: "אני לא סובלת. נולדתי ככה, ואני אדם שמח". היא התנדבה לשרת בצה"ל, ובשל היותה ספורטאית מצטיינת הצבא שיבץ אותה לתפקיד מדריכת שחייה בשייטת.
בצניעות המאפיינת אותה, פיזרו סירבה להרחיב במילים על תקופת השירות הצבאי, משום שקיוותה לבצע יותר, רצתה תפקיד משמעותי. בכל זאת, על פועלה היא זכתה להכרה ולכבוד, וב־2002 הייתה בין מדליקי המשואות בטקס יום העצמאות. ב־2007 היא נבחרה לספורטאית השנה מטעם ההתאחדות הישראלית לספורט נכים, ובמשחקי המכביה האחרונה הייתה בין רצי הלפיד.
אחרי שחזרה עם שלוש מדליות כסף מבייג'ינג, אפשר לסמן אותה כמועמדת למדליית זהב בבריכה בלונדון – אבל פיזרו מבקשת להנמיך ציפיות.
“אני נוסעת ללונדון כשחיינית מובילה, אבל לא בטוח שגם אחזור ככזו", היא מספרת ומבהירה את הסיבות: “המתחרות שלי בעולם טובות מאוד. יש שחייניות חדשות שצצו בשנה־שנתיים האחרונות, מאוקראינה, נורבגיה וספרד, כך שזה יהיה לגמרי לא פשוט".
את פיזרו מאמן יעקב בייננסון, שמכיר אותה טוב יותר מכל אחד אחר. בייננסון: “כדי להצליח בשחייה ברמות הגבוהות צריך כישרון פיזי, חוסן מנטלי, משמעת
על הקושי לשמור על מעמדה בצמרת סיפר המאמן: “ספורט הנכים הפך בשנים האחרונות ליותר ויותר מקצועני. קיימים יותר שחיינים פראלימפיים בולטים ברחבי העולם, קשה שלא להישאר מאחור כאשר שחיין מוביל ברוסיה מקבל 5,000 יורו בחודש, בעוד שחיינית בארץ מקבלת 2,000 שקל".
על סיכוייה של פיזרו לזכות במדליית זהב, או כל מדליה אחרת, אמר המאמן: “אין ביטחון לכלום. הכל יכול להיות".
מהטכניון בחזרה לבריכה
לאחר שתי אולימפיאדות מוצלחות, פיזרו החליטה להקדיש יותר לחייה הפרטיים, ולאחר בייג'ינג החלה ללמוד ביוכימיה בטכניון – אבל בשנה האולימפית, לקראת המשחים בלונדון – היא לקחה חופשה מהלימודים ומיתר עיסוקיה, והקדישה את זמנה לאימונים יומיומיים. כבר ב־7 בבוקר אפשר למצוא אותה בבריכה, ומעבר לכך, היא עובדת בחדר כושר שלוש פעמים בשבוע.
וזה שווה את ההשקעה. השחייה הפכה אותה למאושרת, והיא מספרת: “עבורי השחייה היא כל החיים. זה גם תחביב וגם מקצוע ספורטיבי. זה חלק בלתי נפרד מחיי. האולימפיאדה הראשונה שלי הייתה ממש חוויה מעצימה. הרגשתי מאוד מאושרת".
בחודש הקרוב היא תהיה בכותרות, אבל אחרי אולימפיאדת לונדון היא מתכוונת לקחת פסק זמן, ולחדש את הלימודים. פיזרו: “אחרי שלוש אולימפיאדות אני צריכה לעשות חושבים, לכן את השנתיים הראשונות אקדיש ללימודים. אני רוצה להתפתח בחיים גם לכיוונים אחרים".
זו עוד סיבה לשאוף למדליית זהב בלונדון, אולי האולימפיאדה האחרונה שלך.
“אני לא רוצה ליצור ציפיות, ואחר כך להתאכזב. אני מקווה קודם כל לשחזר את התוצאות שלי מבייג'ינג. אני לא חושבת שיש לי סיכוי לזכות ביותר ממדליית כסף,
אבל אני שומרת על ראש פתוח, ואעשה את המיטב כדי להיות שוב על הפודיום".
מה החלומות לעתיד?
"להמשיך להשתפר".
זו שאיפה. אני מדבר על חלומות, לאו דווקא בשחייה.
"לקבל את אותה תחושת סיפוק שאני מקבלת בבריכה".
לפנייה לכתב/ת 
