ארץ זבת חומוס: ישראל על הסכין
הסטייקים? לא משהו. השירות במסעדות? נוראי. העיתונאי והדוגמן מורטן ברטלסן נתבקש לכתוב המלצות קולינריות במדריך סקנדינבי על ישראל. הוא מנצל את ההזדמנות כדי לשבח את המזטים והירקות פה, אבל גם להשתלח במלצרים הזועפים ובאומצות היבשות. כתבה ראשונה במסגרת טור חדש
בחוות הוריי ניצב לו גן חיות לא-רשמי. מבחר החיות שבחווה שלב הפריפריה הדנית אמנם לא מרשים כמו גן החיות התנ"כי בירושלים, וגם חזירי פלא כמו בבייב לא ממש יש אצלנו (אצל השכנים, אגב, כן). אבל שפע של חיות טיפוסיות - בהחלט.
עוד בערוץ האוכל:
"מה יש לכם עם חומוס?" ראיון עם מורטן לקראת "מבצע פלאפל"
מה למדתי: מתי "המקלל" לנדשטיין
קרם בוואריה, מוס שוקולד ועוד: 4 קינוחים נוסטלגיים של פעם
הוריי ומשפחתי גידלו בעיקר כבשים ועופות, שביניהם הסתובבו ברווזים, כלבים, חתולים, אווזים ועוד. חלק מהחיות שגידלנו מצאו את עצמם, כשהגיעה עיתם, בצלחותינו.
מתוך כבוד לחיות האלה (וגם לירקות, שאת חלקם גם גידלנו), היה נהוג אצלנו לאכול את כל מה שהיה מגיע לצלחת.
עד היום, אני לא אומר אף פעם "לא" לאוכל מבלי שניסיתי אותו לפחות פעם אחת.
את האמירה הזו יישמתי במלוא מובן המילה בישראל. הגעתי לכאן בזכות סיבות שונות. ראשית, זהו מקום שונה לגמרי מנופי ילדותי של דנמרק, ארץ שמגלמת יתרונות רבים למי שכמוני, מתפרס מעיתונות. העובדה שקוראים ברחבי העולם תמיד מתעניינים במה שקורה בישראל (ומזג האוויר כמובן), הביאו אותי לארוז את מיטלטליי ביום אחד ולעבור לתל אביב.
במקביל לכתיבה, התחלתי עם הזמן גם לעבוד כדוגמן, הפתעה נעימה ובלתי צפויה, ממש בדומה לאוכל המעולה שנתקלתי בו כאן.
אמרו את זה לפני, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שרוב מה ששומעים ישראל הוא למרבה הצער בהקשר שלילי. מהמעט החיובי, מעט מאד נוגע למטבח המקומי, וחבל, כי בגדול האוכל כאן פנטסטי.
בשבועות האחרונים התחלתי את עבודת התחקיר לקראת כתיבתו של מדריך לישראל שמיועד לתיירים ממדינות סקנדינביה. המדריך הוא מהראשונים מסוגו שנכתב בדנמרק ב-20 השנים האחרונות, ומבטא את העניין הגובר והמתחדש של הסקנדינבים בישראל.
מכיוון שעבור כל תייר, האוכל הוא אחד האספקטים החשובים בטיול אם לא החשוב ביותר, חלק ניכר מהעבודה שלי הוא למצוא את כל מה שיש לישראל להציע מבחינת אוכל וכל מה שמעניין ומומלץ מבחינה קולינרית בארץ.
הרקע שלי הביא לכך שאני לא בררן וסולד מתחכום יתר כשזה מגיע לאוכל. אני לא מתיימר להיות אנין טעים וחסיד של קולינריה עלית, ובארץ אני בעיקר מנסה כל מה שנתפס בתרבות האוכל כעממי ונמנה על המטבח הישראלי, היהודי וכן – גם על הערבי.
באזורי הספַר הדניים, יש דגש על אוכל מקומי שאתה פשוט קוטף או צד ואז מבשל.
זו הפילוסופיה מאחורי מסעדת נומה שבקופנהגן, הנחשבת למסעדה הטובה בעולם כיום על פי מדריך סן פלגרינו 50.
זה משהו שקיים כיום גם בישראל, עם מבחר מקומי מופלא של פירות וירקות. מכינים אותם בצורה יחסית אותנטית בעיני במסעדת פועה שבשוק הפשפשים ביפו, שפר שבשוק הכרמל בתל אביב, יונה בנמל יפו המתחדש ובעוד שפע מקומות שמגישים אינספור סלטים ומזטים.
אני סקרן באופן חסר תקנה, אוכל כאמור הכל לפחות פעם אחת ומתחזק פטיש הולך וגדל למנות של ארוחות חגים ושבת בארץ. את מקומם של בלוטות הטעם האנינות מחליפה ההבטחה לאכול הכל, בכל מקום ובכל זמן. שפע המסעדות וסגנונות האוכל פה הוא מדהים, ועדיין - חשוב לומר שלא הכל מעולה כמו שנהוג כאן לחשוב.
יש מחסור מצער, למשל, בסטייקים משובחים באמת ובמסעדות סטייקים איכותיות. ביקרתי במסעדות טובות, פרסתי אנטרקוטים, סינטות ונתחי פילה בתל אביב ובשיפודיות ברחבי הארץ ונחלתי, פעם אחר פעם, אכזבה.
אני לא יודע אם זה קשור לחוקי הכשרות המחמירים, להיעדר ידע מקומי בצלייה וביישון או סתם במחסור של דשא ירוק וכרים נינוחים עליהם רועות הפרות. העובדה היא שעד כה עוד לא מצאתי מסעדת בשרים אחת ראויה באמת, משהו שמאד חסר לי בארץ ושעוד לא מצאתי לו תחליף מספק.
בהקשר הזה, אני חושב הרבה על ההבדלים בין האוכל שאיתו גדלתי לזה שמוגש כאן. על אופי המסעדות, על סוגי המאכלים הפופולריים, על תפיסת איכות השירות (או יותר נכון – היעדרה), על המסורות הקולינריות וגם על מנהגי הכשרות שמשפיעים על ההיצע בשטח.
אני מקווה שבמקביל לכתיבה אני אוכל להביא את נקודת המבט הזרה שלי ולתת גם לקוראים המקומיים קצת פרספקטיבה ופרופורציה על הנעשה פה בעיניים זרות.
עבור זה אני צריך את הפידבק שלכם. אבקש מכם, כבר מעכשיו לתת יד ולחלוק איתנו את נקודת המבט שלכם, ההמלצות, הסיפורים והכתובות של כל המקומות שאסור לפספס בישראל. הכל. אני מבטיח לקחת בחשבון כל משימה שתעלו לפני, בשביל הכיף ובשביל התגלית.
בשבוע הבא: מורטן בודק חומוסיות ברחבי ישראל ומכתיר את המוצלחות בעיניהן שיכנסו למדריך שלו.
(מאנגלית: רועי ירושלמי)
