המוזיקה של וושינגטון: הפאנק שהביא את הווקמן
גיא חג'ג' המריא למזרח ארה"ב ומביא משם את החוויות המוזיקליות המקומיות. והשבוע: וושינגטון הבירה, שהחלה את סצנת הפאנק, הולידה את "The Walkmen", ומגדלת עכשיו כוכבת חדשה בת 19 שהתחילה בכלל כזמרת אופרה
איים בזרם (כלומר, הכותב של איים בזרם) יצא לחופשה במזרח ארצות הברית, אז בארבעת השבועות של הטיול, אנו במסע מוזיקלי מקביל במזרח ארצות הברית, דרך אבע ערים גדולות והמוזיקה שלהן. עד עכשיו ביקרנו במוזיקה של בוסטון עם הפיקסיז ואמנדה פאלמר, בפילדלפיה עם הרוטס והסאונד החם של הסול, ובבולטימור עם טורי איימוס ואנימל קולקטיב. היום אנחנו מסיימים את הסדרה בבירת ארצות הברית, וושינגטון די.סי, ובשבוע הבא נחזור (אינשאללה) לשגרה. טיול נעים.
עבר
וושינגטון היא עיר תיירות שוקקת בזכות העבר האמריקני. מונומנטים לזכר נשיאים, מוזיאונים המציגים מסמכים מכריעים מהולדת האומה ועוד. יש לה גם עבר מוזיקלי יפה: ג'אז, פולק (טים באקלי, ג'ון פאהי) ואפילו זן ספציפי של פ'אנק מקומי שהתבסס בעיר ולא ממש יצא אף פעם מגבולותיה, ה-Go-go.
אבל כשמדברים על העבר המוזיקלי של וושינגטון די-סי, אין ספק שההשפעה הגדולה ביותר של העיר הייתה בסצינה המשפיעה של הארדקור, פאנק ופוסט-הארדקור (כמו שנאמר: וושינגטון שמה את ה-DC ב-HarDCore). הסצינה צמחה בתחילת שנות השמונים אבל ממשיכה לשגשג עד היום.
כמו בסצינת הסול של פילדלפיה, שהותירה חותם גדול מאוד על הצליל של המוזיקה האמריקאית בלי להוליד כוכב גדול אחד שהוביל את הזרם, כך גם בוושינגטון. כיאה לרוח הקהילתית של הפאנק, צמחו בעיר הבירה האמריקאית להקות ואמנים שהפכו ליסודות הפאנק האמריקאי, אבל הסמל הגדול של הפאנק של וושינגטון הוא פשוט הסצינה עצמה.
אנחנו מדברים על Minor Threat וחבריה ללייבל המשפיע Dischord, אנחנו מדברים על Bad Brains, על Rites of Spring, על Fugazi של איאן מק'קיי (הסולן של Minor Threat) ועל הגל השני שהיא התחילה, של להקות אדירות כמו The Dismemberment Plan. גם הנרי רולינס, שהקים בקליפורניה את Black Flag, הוא יליד וושינגטון שגדל על ברכי הסצינה המקומית.
הווה
אחת ההופעות הכי טובות שראיתי בארץ בשנים האחרונות התקיימה ממש לא מזמן בבארבי. The Walkmen נתנו אגרוף מוזיקלי ורגשי לבטן, עם הופעה מהודקת ועם שירים מעולים. אף על פי שהיא משויכת לסצינה הניו-יורקית של הסטרוקס והיה-יה-יה'ז, חברי הווקמן גדלו, למדו והתחילו לנגן ביחד בוושינגטון הבירה.
החבורה הקטנה ניגנה בשתי להקות שונות, שב-2000 התמזגו ללהקה אחת, שתפסה כמעט מיד את תשומת הלב של חובבי הרוק בניו יורק והפכה ליקירת המבקרים. בצדק גמור, אם תשאלו אותי (אבל אני מבקר מוזיקה, אז זו לא חוכמה). הווקמן בהחלט שוכנים בטבעיות באיזור המוזיקלי שבין הסטרוקס ליה-יה-יה'ז, אבל נדמה שאצלם יש מינימום פוזה, ומקסימום רגש אינטנסיבי.
הם לא מנסים להיות יקירי הניו יורק טיימז, לפלרטט עם עולם האמנות והקולנוע, או לעשות היסטוריה. הם פשוט עסוקים בלכתוב שירים ממש, ממש טובים, ולבצע אותם בתשוקה אדירה.
ההמלצה שלי היא לשמוע כל אחד מהאלבומים האחרונים שלהם, או פשוט לחפש אותם בגוגל ולשמוע כל שיר שבא לכם. הלהקה הזו מעולם לא כתבה שיר חלש. אבל אם אתם לא יכולים לחכות, כאן למעלה תוכלו לצפות במופע שלם של הווקמן בפסטיבל פוקלפופ האחרון, ממש באוגוסט האחרון, רגע אחרי שהופיעו בבארבי.
עתיד
כמו טורי איימוס, עליה כתבנו בטור על פילדלפיה, מרגו מקדולנד הצעירה מופיעה כבר מגיל הנעורים המוקדם. בגיל 15 היא כבר הוציאה אלבום שני. היום, בת 19, היא מופיעה בכל המועדונים השווים בבירה וחברה במועצת המנהלים של איגוד כותביה שירים של וושינגטון, וזוכה לתשומת לב מוצדקת לגמרי. היא הוכשרה כזמרת אופרה וחצתה את הקווים אל הפופ והרוק.
בשנים האחרונות היא עושה פלאים בעזרת לופר, מכשיר נפוץ שמאפשר לה לדגום את הקול של עצמה וליצור ממנו שכבות מוזיקליות כרקע לשיר. אפשר וכדאי מאוד לשמוע כמה שירים שלה בפייסבוק, ולהתאהב בה בערוץ היוטיוב המרשים שלה (שכולל גם קאברים משוכללים לרדיוהד).
מכירים עוד מוזיקה טובה מוושינגטון? ספרו לנו בתגובות.
בשבוע הבא חוזרים ל"איים בזרם" הרגיל.
