חמישה מיתוסים על חינוך פרטי

המאבק המתוקשר שניהל משרד החינוך נגד בית הספר "חברותא" נגמר בקול ענות חלושה בניצחונם המשפטי של מקימי בית הספר. מאבק משפטי זה העלה שוב לדיון הציבורי את שאלת החינוך הפרטי (עצמאי) בארץ. למרבה הצער, דיון זה נוטה פעמים רבות להיות צר ורדוד. יתר על כן, אנשים משכילים האוחזים בדרך כלל בדעות ביקורתיות כלפי השלטון נוטים לצדד במקרה זה, באופן כמעט אוטומטי, בעמדת משרד החינוך. בכדי לתרום מעט לפיתוח הדיון בנושא חשוב זה ברצוני לבחון מחדש כמה מיתוסים מקובלים השבים ועולים בכל פעם שנושא "החינוך הפרטי" חוזר לכותרת.

1. חינוך עצמאי הממומן על-ידי המדינה מנוגד לכוונת המחוקק בישראל - לא נכון! חוק חינוך ממלכתי משנת 1953, המהווה בסיס לחינוך הציבורי בארץ, קובע במפורש את האפשרות להקים בתי ספר "מוכרים שאינם רשמיים". אפשרות זו נכנסה לחוק לדרישת המפלגות החרדיות ורוב החינוך החרדי בארץ פועל מאז במסגרת זו. אין זה מפתיע, אם כן, שבתי המשפט וועדות הערר מקבלים כמעט ללא יוצא מהכלל את עמדתם של הורים ועמותות שהקימו בתי ספר עצמאיים שמשרד החינוך אינו מוכן להכיר בהם. מסיבות פוליטיות המדינה מעולם לא ניסתה לשנות את החוק וכנראה שגם לא תעשה זאת בעתיד.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

ואז היא אמרה "לא נורא, פחות ערבי" / אביחי טבק

חיים ששווים פחות / שי רודין

2. חינוך עצמאי הממומן על ידי המדינה הוא המצאה ישראלית ("ישראבלוף") - לא נכון! מימון ציבורי של בתי ספר עצמאיים קיים ברוב מדינות אירופה. יוצאת מהכלל היא דווקא ארה"ב שבה מתקיימת הפרדה כמעט מלאה בין חינוך ציבורי ופרטי. העובדה שמצב זה נפוץ מאוד אינה הופכת אותו בהכרח לרצוי. יחד עם זאת, היא מעידה על כך שפשרות פוליטיות ונכונות להכיר בזכותן של קבוצות שונות בחברה לקיים חינוך שאינו מוכתב על ידי המדינה אך ממומן על ידה מקובלת במדינות רבות.

3. משרד החינוך נאבק נגד החינוך "הפרטי" - לא נכון! העובדה שבשני העשורים האחרונים מוקמים יותר בתי ספר עצמאיים, שרובם דתיים, מבתי ספר רשמיים מעידה יותר מכל על כך שמשרד החינוך אינו נאבק בתופעה אלא משתף איתה פעולה. למעשה, משרד החינוך בוחר בתי ספר חילוניים מסוימים, כמו בית הספר "חברותא", ומנהל נגדם מאבק מתוקשר מתוך ידיעה ברורה שהחוק עומד לצד בית הספר העצמאי. בשפה האקדמית מקובל לקרוא לכך "מדיניות סימבולית." זוהי מדיניות שמטרתה הצהרתית בלבד והיא מונעת בעיקר משיקולים של יחסי ציבור וחיפוש אחר הון פוליטי.

לא הסיבה לאי-שוויון בחינוך

4. החינוך העצמאי הוא הסיבה לאי-השוויון החינוכי בארץ - לא נכון! החינוך העצמאי (שאינו חרדי) מהווה אחוזים בודדים בלבד מכלל התלמידים ולכן השפעתו על אי-השוויון הכללי זניחה. ישראל היא דוגמא מובהקת למדינה בה מערכת חינוך ציבורית וריכוזית מאד "הצליחה" לאורך עשרות השנים לייצר ולשמר פערים השכלתיים מהגדולים בעולם. הופעתם של בתי ספר עצמאיים חדשים בשני העשורים האחרונים אינה יכולה להסביר את פערי החינוך בארץ.

5. החינוך העצמאי מפעיל מנגנוני מיון הפוגעים בשוויון ההזדמנויות - נכון! גביית שכר לימוד גבוה והנהגת מבחני מיון וועדות קבלה מהווים פגיעה בשוויון ההזדמנויות של התלמידים. עם זאת, מבחני מיון וגביית תשלומים מהורים נפוצים מאוד גם בחינוך הרשמי. חלוקת תלמידים להקבצות בחטיבת הביניים, למשל, היא מנגנון מיון בעל השלכות גדולות הרבה יותר על האי-שוויון החינוכי לעומת קיומם של בתי ספר עצמאיים. יתרה מזו, בשנים האחרונות משרד החינוך מעודד הקמת כיתות "מצוינות" שהרחיבו את השימוש מבחני מיון בתוך החינוך הציבורי. המאבק על שוויון הזדמנויות לתלמידים חשוב הרבה יותר בתוך החינוך הציבורי מכיוון שרוב מוחלט של תלמידים לומד במסגרת זו.

למרבה הפלא, השאלה המרכזית בדיון הציבורי על תופעת בתי הספר העצמאיים כמעט ואינה נשאלת: מדוע הורים בוחרים להעביר את ילדיהם לבתי ספר עצמאיים או אף להקים בתי ספר כאלה בעצמם למרות הקשיים והעלויות הכספיות הגבוהות? התשובות המרכזיות שעולות ממחקרים שונים קשורות בתסכול מהמערכת הציבורית: כיתות צפופות, התמקדות רבה מדי במבחנים והישגים מדידים ("בתי חרושת לציונים"), לימוד המבוסס על שינון ולא על גילוי והתנסות, חוסר יחס אישי לתלמידים, תוכניות לימודים אחידות שאינן מביאות לידי ביטוי תחומי עניין מגוונים ועוד. חלק מההורים שרואיינו אמרו גם שהעדפתם הראשונה הייתה לשנות את המערכת הציבורית אולם חוסר היכולת לעשות זאת הביאה אותם לבחירה בבתי ספר עצמאיים. טענות משמעותיות אלו זוכות להתעלמות כמעט מוחלטת של משרד החינוך. למרבה הצער, התעלמות זו מהווה סכנה גדולה הרבה יותר לחינוך הציבורי מאשר מעברם של אחוזים בודדים מהתלמידים לבתי ספר עצמאיים.

ד"ר יריב פניגר הוא מרצה במחלקה לחינוך באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. 

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il