מד"א צדקו כשלא פינו את דורון נשר. פרמדיק עונה

טור זה נכתב בעקבות הכתבה "האם דורון נשר הופקר בגלל הוראות מד"א? ". ראשית, ברצוני להתייחס לשימוש במילה "הופקר" שבכותרת, למחות על השימוש במילה זו ולהסביר עד כמה היא עושה עוול לצוות המעורב ולמד"א. ועדיין הכתבתה מאוזנת באופן ראוי ועל כך תודתי.

ראו את המורכבות הרבה של סיטואציה מעין זו: בסופו של דבר הברירה העומדת בפני הצוות היא דיכוטומית - האם לאחר הקדשת מאמץ רב בשכנוע החולה להתפנות על הצוות לעזוב את האתר או לחלופין להפעיל כוח. זו וזו בלבד היא הברירה העומדת בפני הצוות.

הפינוי של דורון נשר - השתלשלות העניינים:

• דורון נשר במצב קשה; אשתו: מד"א סירבו לפנות
• האם דורון נשר הופקר בגלל הוראות מד"א?
• בנו של דורון נשר: הייתי דוחף אותו בכח לאמבולנס
• לא תמיד תדעו שהוא תוקף: הכל על שבץ מוחי
• "אפשרו אשפוז כפוי בעת אירוע מוחי"
  

כדי לקבל החלטה, על הצוות העומד בפני הדילמה להתייחס לשתי שאלות. ראשית, עליו לקבוע מהי מידת הסיכון לחייו של החולה או לשלמות גופו. הרי ההגנה המשפטית היחידה העומדת לצוות המפנה בכוח הנה "הגנת הצורך", כפי שציין היועץ המשפטי של מד"א. כלומר, במקרה של תביעה משפטית על עבירת תקיפה יכול הצוות לטעון כי היה בכך צורך חיוני, למשל במקרה של איום על חיי החולה. שנית, עליו להחליט בדבר כשירותו השכלית של החולה לקבל החלטות הנוגעות לחייו.

אמבולנסים יהפכו לזירת התגוששות

הבעיה מתחילה כבר בקביעה אם החולה נמצא כרגע בסכנה. ניתן לומר שכל חולה שהזעיק צוות מד"א נמצא בסכנה, לכן יש לפנות בכוח כל חולה המסרב להתפנות. נניח שבמקרה כזה יגן החוק על הצוות, אבל אז כחמישית מהחולים יפונו תוך שימוש בכוח ואמבולנסים יהפכו לזירת התגוששות. ומי בצוותים יפעיל את הכוח?

אני לא בטוח אם רבים מבינים את המשמעות של פינוי חולה צורח ומשתולל, ודבר כזה קורה באופן שגרתי למדי, כיוון שמספר לא קטן כאמור של אנשים מתנגדים לפינוי.

לפרמדיק במד"א יש אכן שיקול הדעת להחליט אם החולה נמצא במצב המחייב הפעלת כוח בשל סכנה מיידית לחייו. יש לא מעט כלים המאפשרים לקבל החלטה מושכלת, אלא שברגע שמאפשרים שיקול דעת יש להבין שמתאפשרת גם טעות בתום לב. בחלק מהמקרים ברור מיד שקיימת סכנת חיים מיידית, אך יש מצבים שבהם התמונה הרבה יותר מורכבת.

כעת אנו מגיעים לשאלת כושר השיפוט של החולה, וגם בנושא זה על הפרמדיק להכריע. גם כאן לעתים ההכרעה ברורה מאליה, אבל רק לעתים. פעמים רבות אין זה המצב, ואז יש להחליט בדבר מצבו המנטלי של החולה, אם סירובו מושכל ומתוך הבנה של משמעות הסירוב או שיש להפקיע מידיו את האוטונומיה להחליט.

אם מדובר במצב סיכון, יש כמובן להפעיל כך, מה שמייתר את הקביעה הנוגעת לכושרו השכלי של החולה וגורר ויתור גמור על האוטונומיה של החולה. לדעתי האישית, לא הייתי רוצה שמתוך ההתלהבות שבה מנוהל כיום הדיון יישפך תינוק האוטונומיה עם מי הסיכון ויוותרו עליו בקלות מדי.

ובחזרה לקביעת מצבו המנטלי של החולה: ברור שישנם מצבים קיצוניים שבהם אין צורך בשום הכשרה מוקדמת כדי לקבוע שיש שיבוש גמור בהתנהגות ושברור שלא ניתן לסמוך על שיקול דעתו של החולה.

סיפור מעברי יכול להדגים את הבעייתיות בקביעת המצב המנטלי: לפני לא מעט שנים הוזמנתי לחולה סוכרת עם ירידת סוכר, מצב הידוע כמשבש לחלוטין את שיקול הדעת לצד סיכון חיים אפשרי. נראה היה לי שאהיה מוגן לחלוטין אם אפנה את החולה בניגוד לרצונו, לאחר שקיבל סוכר לווריד, הטיפול המיידי במצב זה.

לאחר מעשה התנצלתי בפני החולה, הסברתי את עמדתי ואמרתי שהוא רשאי להתלונן עליי כמובן. החולה הסביר שהוא אינו מעוניין בתלונה, אך שגם כעת, משתסמיני מיעוט הסוכר חלפו, הוא עדיין היה עומד בסירובו. כלומר, דעתו הייתה שמורה גם במצב שבו הפגין בלבול ותסמינים נוספים.

כל מי שמכיר את התחום יאמר שהמסקנה שהוא אינו אחראי למעשיו הנה סבירה, וזוהי דוגמה למורכבות של קביעת מצב מנטלי וקבלת החלטה. ואחרי כל זאת, מתוך מודעות לבעייתיות, קורה רק לעתים רחוקות מאוד שמפנים חולה בכוח.

עכשיו יהיה קשה יותר לטפל

ברצוני לחזור למילה "הפקרה" ולמשמעויותיה. בחלק מהמקרים כיום משפחת החולה מצטרפת לדיון, וללא כל הבנה בתחום "מורה" לצוות לפנות בכוח. אם עד עתה יכולנו להרגיע את הרוחות ולהסביר שאיננו יכולים לפנות בכוח, הרי שמעתה הדבר יהפוך קשה הרבה יותר. "אתם הרי מפקירים חולים", יגידו לנו. "אפילו באינטרנט זה היה כתוב".

אנשים יפעלו מתוך תחושת צדק סובייקטיבית שמלבה את הרוחות בזירה ותקשה על הטיפול והניהול הסביר של המקרה.

הצוות האמור ממש לא הפקיר את החולה, ועשה ככל שביכולתו להביא לפינויו. גם אם הוא טעה במשהו, וככל שאני מבין הוא לא טעה, הרי בשימוש במילה "הפקרה" ישנה התלהמות וייתכן גם ליבוי יצרים.

למיטב ידיעתי, רוב רובם של המסרבים להתפנות ונמצאים במצוקה משתכנעים לבסוף, והייתי רוצה מאוד ששינוי הנהלים ייבחן הרבה יותר ברצינות מכפי שאני חושש שמאפשרת האווירה כיום.

בהסתייגות כיוון שלא כל פרטי האירוע בידי, אומר שבאירוע זה, שבו הצוות פעל לפי ההוראות המחייבות אותו ונקט בכל האמצעים העומדים בידו כדי לפנות את החולה, הייתה הרבה התהלמות בהתבטאות הציבורית של אנשים שונים שנכחו באירוע.

הפרמדיק והצוות פעלו באופן סביר, ואם ירצו לשנות כללים הקובעים את פעולת הצוות - ולכאורה ייתכן שיש לכך מקום - הרי שצריך לקחת נשימה עמוקה, לחכות שהרוחות יירגעו ורק אז להתחיל בדיון. 

הכותב הוא פרמדיק פעיל במד"א