גרעין של סכנה במשיחיסטים מטהרן

בשבועות האחרונים חזר רב סרן שמועתי להטיל את מלוא כובד משקלו על הסוגיה האיראנית. כלי התקשורות ברחבי העולם עוסקים ללא הפסקה מתי ואיך תופצץ איראן. כל זה קורה כאשר קיימת התעלמות מופגנת מהצד שמנגד, איראן. טובי המומחים מסבירים את טענותיהם בעד ונגד תקיפתה של איראן, ומנסים להשליך תיאוריות מתקופת המלחמה הקרה, או מתקופות האחרות בהיסטוריה, על מנת להשוותם עם הסוגיה האיראנית.

למרות שאיראן אינה ברית המועצות, הרי שמטרותיה הנוכחיות אינן שונות מאלו של ברית המועצות. גם המשטר האיראני שואף להגמוניה אזורית, ואף עולמית, ולדחיקתן של המדינות בהן הוא רואה איום ובראשן: טורקיה, מצרים, סעודיה וישראל. סביר להניח שיכולת גרעינית תסייע רבות להשגת מטרתו של המשטר הנוכחי באיראן, בעוד ההתבטאויות הקוראות להשמדת ישראל יהיו בגדר מס שפתיים בלבד לשם חיזוק מעמדה של איראן בקרב הפלסטינים.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

מערכה חינוכית נגד "גלוחי הראש" שלנו / נמרוד אלוני וגבי סלומון

להתמודד נכון עם "המחלקה השמאלנית" / ישראל דויד

אף שאין לזלזל בחשיבות המרכיב הדתי בתהליך קבלת ההחלטות באיראן, האייתוללה עלי חמינאי, המנהיג הרוחני העליון ובעל המילה האחרונה במדינה, הוא קודם כל פוליטיקאי ולא איש דת. הוא מונה לתפקידו על-ידי המנהיג האיראני הקודם האייתוללה חומייני לפני מותו ב-1989, בעיקר עקב ניסיונו הפוליטי (כיהן כנשיא), ולאו דווקא ניסיונו הדתי, שמתגמד למול אייתולות איראנים רבים החיים במדינה המחזיקים בניסיון דתי רב יותר מחמינאי. לכן, סביר להניח שכל עוד חמינאי מחזיק במושכות השלטון, שיקוליו המרכזיים של השלטון האיראני יהיו שרידות המשטר, כאשר הפצצה הגרעינית תשמש כ"תעודת ביטוח" לשימור השלטון במתכונתו הנוכחית.

כל עוד חמינאי בחיים, ניתן להכיל את האיום הגרעיני, אך קיים סימן שאלה סביב מדיניותה הגרעינית של ההנהגה שתירש את האייתוללה הזקן. רבים שוכחים את האלמנט המשיחי ואת קיומן של קבוצות בתוך השלטון האיראני, דוגמת זו של הנשיא מחמוד אחמדינג'אד והאייתוללה יאזדי, בן בריתו הוותיק של נשיא איראן הנוכחי, השואפים לזירוז ביאת המהדי (משיח) כשהשמדת ישראל מהווה חלק מרכזי בהגשמת תהליך זה.

כאמור, אין זו הפתעה שבמשטר תיאוקרטי מופיעות קבוצות קיצוניות הרואות בעצמן כ"קתוליות יותר מהאפיפיור עצמו". קבוצות שכאלה מתחזקות בדרך כלל כאשר הלהט המהפכני הדתי פג וכשהשלטון התיאוקרטי מחויב לנהוג בפשרנות, על מנת לשרוד ולשפר את מצבם הכלכלי של נתיניו. לרוב, המשטר התיאוקרטי המתון יותר מצליח להכיל את האיום הצפון בקבוצות אלה ואף להביסן. בהיסטוריה של המזרח התיכון קיימות מספר דוגמאות להתמודדות שניהלו משטרים תיאוקרטיים עם קבוצות קיצוניות וטהרניות מהן שקראו תיגר על שלטונן.

העולם חייב לעצור את הפצצה

בסעודיה, למשל, בסוף שנות ה-20 של המאה ה-20, דיכא המלך עבד אל-עזיז אבן סעוד, מייסדה של הממלכה הסעודית, את תנועת האחואן הקיצונית שהתנגדה לתהליכי המודרניזציה שהנהיג בממלכה ולזניחת דרך הג'יהאד מצדו. אבן סעוד נעזר רבות בהם בעת השתלטותו על חצי האי הערב שהסתיימה בהקמתה של ממלכת ערב הסעודית ב-1925, אך הבין שטהרנותם עלולה לפגוע בממלכתו ולכן דיכא את התנועה הזו.

בשנים האחרונות ראינו גם בעזה דוגמה למשטר תיאוקרטי הנלחם נגד קבוצות קיצוניות ממנו, לאחר השתלטות חמאס על הרצועה ב-2007. חמאס מנהל קרבות קשים מול ארגונים קיצוניים (המכונים סלפים) ממנו המעוניינים לנקוט גישה תקיפה יותר נגד ישראל. בנוסף, הם רוצים להחיל את חוקי השריעה ברצועה באופן מקיף וללא קיצורי דרך. עד כה הצליח חמאס להילחם בארגונים אלה בהצלחה יחסית, אך המאבק בהם גבה ממנו מחיר כבד ואף פגע בלגיטימיות שלו.

לכאורה, ההיסטוריה בסעודיה וגם בעזה מוכיחה שהצד המתון יוצא עם ידו על העליונה, אך בהסתכלות מעמיקה קיים הבדל גדול בין משטרים אלו למשטר האיראני: היותם סוניים שלא כמו איראן השיעית. באיסלאם הסוני, בשונה מהשיעה, קיימת אמירה: "עדיף שלטון עריץ על אנרכיה". לסעודיה וגם לחמאס לא היה נשק גרעיני, דבר המפחית מרמת האיום על מדינות אחרות.

הסכנה שבהפיכת איראן למדינה גרעינית אינה בהיותה איום מיידי, אלא באיום הפוטנציאלי הנשקף ממנה. אם איראן לא הייתה מפתחת נשק גרעיני, ניתן היה להתייחס למאבק בין המתונים לקיצונים בתוכה כעוד מאבק פנימי במנגנון של שלטון תיאוקרטי. בהתחשב בדעות המשיחיות של רבים ממקבלי ההחלטות העתידים לרשת את מקומו של חמינאי באיראן, והאפשרות הסבירה שיחזיקו בנשק גרעיני, קיימת חובה בינלאומית לפעול לעצירת המרוץ האיראני לפצצה הגרעינית.

רואי בר שדה משמש כעוזר מחקר בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל-אביב

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il