עכשיו זה הזמן לעזוב את המרכז
מחירי הדיור בשמיים? התעסוקה לא יציבה? יכול להיות שהישועה תגיע מהנגב והגליל. מפעלים מעתיקים את מקום מושבם בעידוד ממשלתי, חברות מחפשות ללכוד סטודנטים בדרום, וגם אם צריך להגיע לתל אביב - אפשר לעשות את זה הרבה יותר מהר מפעם. הנה כמה שעשו את זה וממליצים
הרוחות הנושבות בשוק התעסוקה בישראל לא מבשרות על מציאות פשוטה שבדרך. יוקר המחיה במדינה, בדגש על מרכז הארץ, ובמיוחד למי שאיבד את פרנסתו או את יציבותה, הוא כמעט בלתי אפשרי.
- 70 משרות היי-טק נותרו מיותמות בבאר שבע
אולי דווקא עכשיו, בדיוק כשנסגרת דלת, או שהיא מראה סימנים שהיא עומדת להיטרק - זה הזמן לפתוח דלת חדשה ולעזוב את המרכז.
יעד ממשלתי: תוך 8 שנים עוד 600 אלף תושבים בצפון ובדרום
למדינה יש אינטרס עצום לפזר את האוכלוסייה בנגב ובגליל – ולנו יש אינטרס לחיות יותר בזול. אז מה החוכמה לעזוב את המרכז ולחפש בנגב עבודה? מסתבר, שיש כאלו שעברו לנגב ולגליל דווקא על מנת למצוא עבודה ולפי תוכניות הממשלה אלו הן רק הסנוניות הראשונות.
חזונו של השר לפיתוח הנגב והגליל, סילבן שלום, הוא להעביר 600 אלף איש לנגב ולגליל עד שנת 2020 וגם למצוא להם עבודה ולספק להם חינוך ברמה גבוהה.
בכדי לעשות את זה, שלום רוצה גם להנהיג שבוע עבודה מקוצר, כדי שהחברים מהמרכז יבקרו את העוברים לנגב ולגליל ועל הדרך ישאירו כמה שקלים לבעלי העסקים המקומיים.
"סוף שבוע ארוך הוא המנוף הכלכלי של הנגב והגליל"
אחת הנקודות המשמעותיות, כאמור, אותן מנסה להוביל השר שלום הוא הטמעת סוף שבוע ארוך בישראל, אך משום מה הדברים נתפסו בעיקר עד כה בעיקר כקוריוז פופוליסטי. השבוע, נראה שהחלום מתחיל לקרום עור וגידים.
שלום סיכם עם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, על בחינת שבוע עבודה ארוך בישראל וביום חמישי האחרון ניפגש השר עם יוג'ין קנדל, ראש המועצה הלאומית לכלכלה במשרד האוצר על מנת לקדם פיילוט בנושא. לפי התוכנית, יונהגו בקרוב מספר סופי שבוע ארוכים במשק והשפעות המהלך יבחנו.
"סוף שבוע ארוך יצמיח את הפריפריה כי אנשים ייסעו יותר לטייל בנגב ובגליל", מסביר שלום. בנוסף, הוא מסביר כי כך תהיה אפשרות ליום לימודים ארוך במערכת החינוך הכולל ארוחה חמה והדבר יסייע לאמהות לצאת לעבודה.
לפי תוכניתו, המשק ישבות גם ביום ראשון והשעות האבודות יוחזרו ביום בשישי בבוקר וכן בתשלומים לאורך השבוע.
עד להנהגת הסוף שבוע הארוך באופן מלא, השר שלום הבין שלהציע בית זול בישוב מרוחק זה לא מספיק ומשרדו פועל להקמת עוגנים של תעסוקה, פנאי וחינוך בנגב ובגליל. שלום מספר על יריד תעסוקה במגדל העמק שהציע 3,000 משרות ועוד יריד התיישבות שהתקיים בתל אביב והבטיח 2,200 משרות. לדבריו, התנופה הגדולה עוד בדרך.
בכדי להעביר מפעל לנגב או לגליל המדינה מוותרת על הכנסות רבות ונותנת תנאים מפליגים לחברות שיעשו כן. בנוסף, בישובים רבים גם העובדים זוכים להטבות מס שמתבטאות במשכורות נטו גבוהות יותר. "לאזור תעשיה נועם הבאנו את טרה כמפעל עוגן שמעסיק 400 ובעתיד יעסיק 4,000 עובדים", אומר השר שלום.
"לעידן הנגד הבאנו את סודה סטרים – 1,100 עובדים. לגליל הבאנו כעוגן את בית הספר לרפואה בצפת ובסמוך לו אזור תעשייה למוצרים ביו רפואיים. זה אמור לייצר 5,000 עד 10,000 מקומות עבודה בשלב מאוחר יותר. לצפת הבאנו גם את מפעל יונילבר". והרשימה, לדבריו, עוד ארוכה.
לא רק פוליטיקאים מחזרים אחרי מעסיקים ומעודדים אותם לנדוד מרחק שעת נסיעה ויותר מתל אביב. חברות פרטיות רואות הזדמנויות בשוק התעסוקה בנגב. חברת ההשמה קודקס שיווק, מזהה את הפוטנציאל בשוק התעסוקה בפריפריה, ויצאה לאחרונה במבצע למעסיקים בפריפריה לגייס את העובד הראשון שלהם בחינם.
לדברי החברה, סקר שביצעו העלה כי באזורי הפריפריה בצפון הארץ ובדרומה, נפתחו משרות שיווק רבות בחודשים האחרונים, במגוון רחב של חברות. ואולם, מנהלי משאבי האנוש בחברות, העידו כי הם נתקלים בקושי באיתור אנשי שיווק מעולים בתהליך איוש המשרות.
עוד מצאה בדיקת החברה, כי באזורי הפריפריה קיים מחסור בולט וקושי לגייס מנהלי שיווק בעלי מומחיות וניסיון בתחומי עיסוק ספציפיים, בדגש על עולמות הדיגיטל והניו מדיה, לרבות מנהלים בכירים, שמעדיפים לעבוד במרכז הארץ.
צמאים לעובדים: 782 משרות, כמעט 300 בהיי טק
"כרגע מפורסמות באתר שלנו 782 משרות בנגב בכלל התחומים", אומרת דנה אזולאי, מנהלת התעסוקה בתנועת אור, המקדמת התיישבות בנגב ובגליל. "המטרה שלנו אינה להרוויח כסף מהשמת עובדים, כמו חברות פרטיות, אלא לקדם התיישבות בנגב ובגליל ולפתח את האזורים הללו".
"מתוך הבנה שאנשים מחפים בית במובן הרחב, ולא רק 4 קירות, כולל חינוך ותעסוקה החלטנו להיכנס לעובי הקורה לתחום להפעיל לוח משרות חינם לעובדים ומעסיקים www.or-jobs.org.il".
"באתר מוצעות כרגע 277 משרות הנדסה והיי-טק, 81 משרות רפואה ופרא-רפואה", מספרת אזולאי "כמו כן, ישנן 32 משרות בתחום אדמיניסטרציה, 30 משרות לתפקידי ניהול בכיר, 39 משרות בתחום ההדרכה והשיווק, 16 משרות במכירות ושיווק, 10 משרות בתפקידים בתחום משאבי האנוש ו-16 משרות של שירות לקוחות. עוד מפורסמות באתר: 200 משרות של סוהרים לשב"ס, 9 משרות רכש ולוגיסטיקה ו-72 משרות נוספות".
צומת דרכים שהוביל למלון בוטיק בערד
הסיפור של גילי וגלי סופר, היה כנראה הסיפור של רבים מאיתנו. עד לפני שנה הם גרו יחד עם שני ילדיהם, בני השלוש והשמונה, בהוד השרון. גלי התעסקה בניהול מוקדי שירות וגילי התעסק בכתיבה עיתונאית בעיקר בתחום התיירות והאקולוגיה. "מצאתי את הכתיבה כדבר לא מכניס", מספר סופר. "לאט לאט הבנתי שאין עתיד בתחום הכתיבה. המצב הכלכלי היה דחוק ומצאתי את עצמי מחלק עיתונים בגיל 40", הוא אומר "עמדתי בפני צומת דרכים".
"תמיד היה לנו חלום לפתוח צימרים, ועם הקושי הכלכלי במרכז חשבנו לעסוק באירוח בפריפריה".
לדבריו, הם הכירו אדם שחיפש השקעה בתחום ובעקבות כך הם הקימו את מלון הבוטיק "יהלים" בערד. ניהול המלון כמובן הצריך את משפחת סופר להעתיק את מקום מגוריהם לערד הדרומית, וכעת הם גרים בבית פרטי לא רחוק מהמלון שאותו הם מנהלים. "אנחנו משכירים את הדירה שרכשנו בהוד השרון ושוכרים בערד וילה מדהימה ועוד נשאר לנו עודף, מצד שני מפריע לי שיש כאן העדר תחרות ולכן המחירים פה מופרזים".
"כשהגעתי לכאן, הלכתי למינימרקט בפינת הרחוב לקנות קפה שחור וסיגריות. הסיגריות שעלו בתל אביב באותו זמן 15.5 שקל עלו לי 18 שקל והקפה השחור שעולה כ-6 שקלים עלה לי 13 שקל", הוא אומר.
"זאת תופעה שנקראת מס ריחוק ובמצפה רמון זה יותר גרוע. האבסורד הגדול ביותר הוא שהקורנפלקס שמיוצר בערד יקר פה הרבה יותר".
מנהטן - ירושלים – באר שבע
גם הסיפור של אהוד ותניא ציון-וולדקס קשור למשבר בשוק התקשורת. אהוד הוא במקור ממנהטן שבניו יורק, ולפי כעשור הוא עלה ארצה, לאחר שהוריו ואחיותיו עלו שנה קודם לכן. אהוד עבד כעיתונאי בג'רוזלם פוסט, אך גמר בדעתו שמצב העיתונות לא יאפשר לו להמשיך ולשרוד כלכלית.
שנה וחצי של חיפושים הביאו אותו לפני יותר משנה למצוא את תפקיד האחראי על התקשורת הזרה במערך הדוברות של אוניברסיטת בן גוריון. "אני מרוויח קצת יותר, ובעיקר מקבל תנאים הרבה יותר טובים", הוא אומר "זה מתבטא בתנאים סוציאליים טובים וכמות רבה יותר של ימי חופש".
המעבר לבית בן השלוש שלוש קומות בשכונה ט' בבירת הנגב, הגיע רק לפני מספר שבועות, עד אז אהוד היה מרבית הזמן הדרכים. "נסעתי 4 פעמים בשבוע לעבודה. כל יום 4 שעות בדרכים וביום אחד הייתי עורך פגישות בירושלים".
נקודה נוספת שהביאה את בני הזוג ציון-וולדקס לעבור לבאר שבע היא הקמתה של קהילת בארות בעיר, שהיא קהילה דתית ליברלית שוויונית ושיתופית וכעת הם חלק ממנה.
"המודל נוצר בירושלים לפני עשר שנים ולאט לאט זה מתפרס לערים אחרות בארץ ובעולם", מספר אהוד. "הרעיון מאחורי הקהילה היא לתת יותר הזדמנויות לנשים להיות שליחי ציבור בתפילה. יש מחיצה והתפילות אורתודקסיות. אנחנו לא רפורמים או מסורתיים - אנחנו אורתודוקסים ליברלים".
"היום אני נוסע לעבודה 20 דקות באופניים וגני הילידים הם במרחק הליכה מהבית. אני בטוח שהאזורים מחוץ למרכז, ובמיוחד הדרום, הם אזורי הזדמנות לעתיד לזוגות צעירים שמחפשים עבודה ומגורים במחירים יותר סבירים".
אשתו, תניא, לא ממש שיפרה את המרחק למקום עבודתה. תניא היא דוקטורנטית למגדר שמעת לעת מגיעה למרכז דרך כביש 6 או באמצעות הרכבת.
את הדירה בשכונה ט' מתאר אהוד כמשהו חלומי. מדובר בקוטג' בן שלוש קומות, שאותו רכשו לאחר שמכרו את דירתם בירושלים והוסיפו מעט מזומנים.
הדבר היחיד שיכול להיחשב בעיני אהוד לחיסרון הוא הגעגוע למשפחתו שנשארה בירושלים ואחיו שעלה לפני כחודש לישראל ומתגורר במודיעין. "למנהטן אני לא מתגעגע. יותר טוב לי בארץ והעלייה לישראל הייתה אצלי ברקע תמיד".
התגעגעו הביתה: חזרו לוילה במשמר הנגב
גיל ותמר פוגל שניהם במקור מהנגב. הוא מבאר שבע והיא מקיבוץ משמר הנגב. כשהיו סטודנטים, הכירו באוניברסיטת בן גוריון, אך מייד כשהוכשרו מקצועית - העדיפו לנסות את מזלם בעולם הגדול, כלומר במרכז.
גיל מתעסק בתחום התוכנה ותמר היא עובדת סוציאלית. אחרי הלימודים הם עברו ליחידת דיור במושב עדנים הסמוך להוד השרון, כדי להיות קרובים יחסית למקום עבודתם – גיל עבד בנוקיה-סימנס בהוד השרון ותמר עבדה בתחום עיסוקה ברעננה.
כשהילד הראשון נולד, התחילו הפוגלים להרגיש את הצפיפות והמחנק ואז גם החלו הגעגועים הביתה. הפוגלים משכו עוד קצת במרכז ובינתיים עברו לבית פרטי בכפר סבא, אך המחשבה שהגלות במרכז הארץ היא דבר זמני כבר היתה מבחינתם לעובדה מוגמרת.
גיל הספיק לעבור לעבוד באלביט במרכז, אך התוכניות להקמת בית פרטי בקיבוץ הילדות של תמר, משמר הנגב, עלו כבר על פסים ביצועיים.
לפני מספר שבועות מצא גיל עבודה בחברת ההיי-טק EMC בבאר שבע, שחיפשה אנשי תוכנה רבים לאחרונה, והדבר קיצר את המעבר לדרום, לאחר שש שנים במרכז. כעת, הם שוכרים יחידה בקיבוץ ומפקחים מקרוב על הפועלים שבונים את וילת מיליון הדולר שלהם, שתעלה להם רק מיליון שקל.
"לפני שנתיים כשהחלטנו ללכת על זה, הייתי נורא בספק על המהלך", מספר גיל. "לקחתי בחשבון שאצטרך לנסוע כל יום למרכז לעבודה. היום כשאני יודע שיש לי עבודה בלי פשרות אני שמח שאני קרוב לבית שאנחנו בונים - כבר בשלבי הבניה".
מבחינת העבודה, גיל לא מתלונן. הוא נוסע כ-20-25 דקות ומספר שמבחינת התנאים מדובר בעבודת היי-טק לכל דבר עם אותו נפח שעות ביום ולחצי עבודה, אך מצד שני הוא טוען שיש אווירה הרבה יותר משפחתית. מבחינת השכר הוא אומר שיש שיפור מסוים, אך עיקר מרווח הנשימה של עלות המחייה שלהם מתבטא בהשכרת יחידה בקיבוץ בפחות מ-2,500 שקל בחודש וברקע בית פרטי שבסופו של יום יעלה להם, כאמור, כמיליון שקל. "דבר דומה למה שנקים עולה בכפר סבא או הוד השרון פי שלוש ואפילו פי ארבע", מסכם גיל.
"באו בגלל הלימודים, נשארנו בגלל העבודה"
הסיפור של נועה וינאי בצלאל הוא דווקא הפוך. גם הם הכירו באוניברסיטה בבאר שבע, אבל אליה הם הגיעו ממקור צפוני הרבה יותר. ינאי הגיע מיבנה ללמוד הנדסה ונועה הגיע מקיבוץ בצפון על מנת להתעסק בפיזיותרפיה ושיקום אוכלוסיות עם צרכים מיוחדים.
ינאי סיים את הלימודים שנה לפני נועה, והמתין לנועה בסבלנות בדירת הסטודנטים שלהם. בינתיים, הוא חיפש עבודה באזור, ומסתבר שהמיקום הדרומי לא היה לו למכשול. כיום ינאי עובד באזור התעשייה של עומר בחברה העוסקת במחזור מים לתעשייה.
בינתיים, נועה סיימה את הלימודים ורצתה להשתלב בתחום השיקומי, אך עד לא מזמן הדבר היה מצריך מעבר אוטומטי לכיוון המרכז. למרות זאת, מצאה נועה עבודה בכפר השיקום החדש "על"י נגב נחלת ערן" המצוי בסמוך לאופקים וצמא לעובדים בתחום הפרא-רפואי. "בכל הדרום יש ביקוש מאוד גבוה לפרא-רפואה ובעיקר יש חוסר גדול מאד במרפאים בעיסוק וקלינאי תקשורת", אומרת נועה. "יש חשיבות רבה לכפר השיקומי, מכיוון שמי שרוצה לעבוד בתחום כעת, יכול להישאר בנגב".
"באנו בגלל הלימודים ונשארנו בגלל העבודה", מספר ינאי. "לתחום של נועה ושלי יש ביקוש קשיח".
"כשאתה יוצא מהאוניברסיטה אתה מחפש מכל הבא ליד, ובדרום היו הצעות עבודה אטרקטיביות. סיימתי שנה של עבודה כי המתנתי לנועה, אך העלויות הנמוכות של השכירות והמחיה מאפשרות לנו להמשיך ולחסוך", הוא אומר.
"במרכז מרווחים קצת יותר אבל שכר הדירה זה ההפרש במשכורת. בסוף השנה כשהגענו לעוד צומת של החלטה עם סיום הלימודים של נועה - שום דבר לא כבל אותנו, אך החלטנו להמשיך לגור בבאר שבע בעיקר בגלל מקום העבודה של נועה. היא מצאה בדיוק את מה שהיא חיפשה, ויש לה סיפוק גדול בו".
לפנייה לכתב/ת 
_a.jpg "צילום: לירז אקסלרד")
