"בחרתי בחיים". איבדו בעל במלחמה ונישאו שוב

הן היו נשים צעירות שבשנת 1973 רק החלו את חייהן המשותפים עם בעליהן הטריים, אבל מלחמת יום כיפור גדעה באחת את התוכניות לעתיד. השנים חלפו, הן התחתנו בשנית והקימו משפחה חדשה, אבל הזיכרון של האהוב הראשון מעולם לא עזב אותן. שתי נשים, כאב אחד.

עוד כתבות על יום כיפור ב-ynet:

יום כיפור בניכר: "כאן הפיתויים יותר גדולים"

סיגרים ולשכות פאר. צמרת צה"ל לפני יום כיפור

ניצה מגן גלעדי הייתה רק בת 23 כשאיבדה את בעלה, אביהוא גלעדי, שהותיר אותה לבד עם תינוקת בת חצי שנה, ג'ודי. הוא נהרג ביום השלישי של המלחמה, אך את ההודעה היא קיבלה רק אחרי שבועיים. את היום שבו יצא למלחמה היא עדיין זוכרת, 39 שנה אחרי: "היינו בבית וכמו רבים אחרים גם אותו באו לאסוף. לא חשבנו כמובן שהוא לא ישוב. אמרתי לו שישמור על עצמו, אבל היה לי ברור שהכל יהיה בסדר".

ניצה ואביהוא הכירו במהלך שירותם הצבאי - היא הייתה בנח"ל והוא היה שריונר שהגיע לאבטח את ההיאחזות והקו. אחרי תשעה חודשי היכרות נישאו וב-1973 הגיחה לעולם ג'ודי. "תארו לעצמכם מה זה ילדה בת 23, מאבדת את אהוב לבה ונשארת עם תינוקת", היא אומרת, "זה היה קשה מנשוא, אבל המשפחה תמכה בי מאוד. אמא של אביהוא ביקשה שאעזוב את הקיבוץ ואמשיך בחיי וקיבלתי את הצעתה. עברתי להתגורר בבית הוריי בנהריה והתחלתי לעבוד כמורה לחינוך גופני".

ניצה ואביהוא ביום חתונתם(צילום: אלבום משפחתי)

אחרי שקמה מהשבעה, המשיכו מנחמים רבים להגיע לבית הוריה של ניצה. אחד מהם היה דובי מגן, חבר מהתיכון. "חוסר המזל שלך הוא המזל הגדול שלי", אמר לה האיש שלימים הפך להיות בעלה ואב ילדיה. "דובי סיפר שהוא ידע שהתחתנתי, אבל לא יצאתי לו מהמחשבות", היא נזכרת, "הרגשתי שלהקים איתו משפחה זה הדבר הנכון ביותר לעשות, ושנתיים לאחר המלחמה נישאנו".

זאת לא הייתה החלטה קלה עבור אלמנה צעירה. "אני חושבת שזה קרה בזכות הלגיטימציה שקיבלתי מאמו של אביהוא וממשפחתי לבנות את חיי מחדש", היא אומרת, "אם הייתי נשארת כאנדרטה לזכרו בטח לא היה טוב לי ולבתי. בחרתי בחיים. לא היו לי ייסורי מצפון ולא הרגשתי שאני בוגדת בזכרו".

ניצה, היום אם לארבעה וסבתא לתשעה, מודה שהמציאות לא תמיד פשוטה: "מדי פעם אני שואלת את עצמי מה היה קורה אילו היה חי. לעתים אני מפליגה בדמיון ותוהה מה אעשה אם הוא יחזור, האם אבחר בו או בדובי? הזיכרון קיים כל הזמן, כמו חור בלב, בעיקר כשמדובר בג'ודי. בכל אירוע משמח אני חושבת מה אביהוא החמיץ ומה אני החמצתי. אני מתגעגעת אליו. אני הזדקנתי ואביהוא נשאר צעיר לנצח, אותו בחור יפה תואר וחייכן. בדיוק כמו בתמונה".

בשנים האחרונות, בעל כורחה, ניהלה ניצה הליך גירושים מדובי על מנת שתוכל לקבל את זכויותיה כאלמנת צה"ל אשר נשללו ממנה כאשר נישאה בשנית. על אף הגירושים, השניים ממשיכים לחיות ביחד באושר. ב-2009 נרשם הישג גדול לארגון אלמנות ויתומי צה"ל, בראשות נאוה שוהם סולן, כאשר הוחלט להחזיר לאלמנות שנישאו בשנית את מלוא זכויותיהן מטעם משרד הביטחון.

"לאלמנות בלי ילדים יותר קשה" 

חנה סנדר הכירה את קובי (קלמן) אשבל במהלך הלימודים לתואר הראשון. בספטמבר 1973, אחרי שנה של זוגיות, הם התחתנו. שבועיים בלבד אחר כך פרצה מלחמת יום כיפור. קובי, שהיה בן 24, שהה בבית הכנסת כשהגיעו לאסוף אותו. "הוא נכנס הביתה, הכין סנדוויץ', ארז את הדברים שלו ויצא", נזכרת חנה, שהייתה אז בת 21. "הוא אמר לי 'אל תדאגי, זה בטח ייקח כמה ימים והכל ייגמר', אבל שמעתי את הרעד בקול שלו, הוא פחד בדיוק כמוני. אני זוכרת את החיבוק שלו. זו הפעם האחרונה שראיתי אותו".

קובי נפל במהלך הקרבות בחווה הסינית וחנה נותרה לבדה. "העולם שלי נהרס, כל החלומות, התקוות והתוכניות עם האיש הזה נעלמו", היא אומרת בכאב שלא קהה, "הכל נמוג. במשך למעלה משנתיים המשכתי ללכת עם טבעת הנישואים. לאלמנות ללא ילדים קשה הרבה יותר מפני שאין להן בשביל מה לקום בבוקר. לא היו לנו עדיין ילדים והרגשתי שהכל אבוד". היא החלה לעבוד וללמוד עד שעה מאוחרת, "כדי שפשוט אגיע הביתה ואפול למיטה".

חנה וקובי. "זוכרת את החיבוק שלו"(צילום: אלבום משפחתי)

"הוא היה בחור מחונן", מספרת חנה על בעלה המנוח, "הוא התגייס לצבא בגיל 17 והשתתף במלחמת ששת הימים. הוא היה סמל האופטימיות, לקח הכל בקלות ואהב את החיים". אחרי לכתו, היא נאלצה לעבור את טקס החליצה שבו "שחרר" אותה גיסה על מנת לאפשר לה להינשא בשנית. לדבריה, "מדובר בטקס פרימיטיבי וחוויה לא נעימה".

במשך שנים היא התלבטה אם זה בסדר להמשיך הלאה ולהרשות לעצמה להתאהב שוב. "כשבחורים היו מציעים לי לצאת הייתי מסרבת כי הייתי רואה מולי את קובי", היא נזכרת, "לא יכולתי. אנשים רבים לא מבינים עד כמה זה קשה. בציפורניים נאחזתי בחיים".

ההתלבטויות נמשכו עד שב-1977 פגשה את מיכה. "הוא הגיע אליי

כמו מלאך משמיים", מתארת חנה, היום אם לשני בנים וסבתא לשלושה נכדים. "הוא והבנים שלנו מכבדים מאוד את העבר שלי. על פי היהדות, אלמנה ללא ילדים לא יכולה ללכת לקבר בעלה המת. בשנים הראשונות עוד הלכתי לבקר את קובי אבל הפסקתי".

לדבריה, "מיכה והבנים עולים לקברו של קובי מדי יום זיכרון. אני מאוד מעריכה אותם על זה ואני יודעת שהם עושים זאת מהלב. אני לא זקוקה לאבל כדי לשאת את הזיכרון של קובי על אף השנים הרבות שעברו. הוא איתי בלב, במחשבות ולעתים גם בחלומות".