אולי בכל זאת אנחנו מפונקים?
הדור שלנו סובל מ"משבר רבע החיים" שהוא תוצר של פנטזיות גדולות המתנגשות במציאות הקרה. אבל האם הפסדנו במשחק בגלל פינוק או כי החוקים תוכננו כך שלא נוכל לנצח?
בסוף השבוע האחרון התפרסמה במוסף "שבעה ימים" כתבתה של צליל אברהם על תופעה המאפיינת את בני דורי - "משבר רבע החיים". בין היתר, נכתב ש"צעירים במשבר רבע החיים (25-40) מרגישים זקנים ועייפים בהרבה מכפי גילם. כבר בתחילת החיים הבוגרים חווים אכזבה מרה, סובלים מרגשות אשמה וחרטה כבדים על הבחירות שעשו, מתמודדים עם חרדות מפני עתידם ומרגישים חסרי מוצא ולכודים בחייהם". לכל הדעות, זה תיאור מדויק של הסובבים אותי.
שנה מאז יצאתי נגד הטענה שהדור שלי מפונק, ישבתי לבחון את הציפיות שלי מהחיים, לעומת אלו של הוריי. כשבוחנים את זה כך, הדור שלי אכן לוקה בפנטזיות מוגזמות: בעוד הורינו חלמו להתבסס כלכלית כדי שילדיהם יזכו להשכלה, אנחנו מפנטזים על עבודה מספקת, על הגשמה ועל רווחה לפני גיל שלושים. כשזה לא קורה אנו חווים משבר.
עוד בערוץ הדעות של ynet:
המיצ"ב קשה / יוסי יונה
לקצר עוד את שעון הקיץ / אביגדור שנאן
הדור שלי מצפה שתהיה לו את היכולת לגור בכל מקום, שיוכל לטוס לחו"ל פעם בשנה, לשבת בבתי קפה ולרכוש אייפונים ואייפדים. עד כאן הכול נכון, אבל פרט אחד קטן וקריטי חסר בשביל להבין את התמונה המלאה: הפנטזיות האלה לא ניתנו לנו בחסד - שילמנו עליהן מחיר כבד, כחלק מעסקה מפוקפקת שנכפתה עלינו.
לא מכבדים הסכמים
הפנטזיות של הדור שלי נולדו מתוך הבטחות הכלכלה החדשה שקבעה: אתם תוותרו על הזכויות שלכם, על שירותי המדינה ועל סולידריות, ובתמורה תיהנו מהגביע הקדוש של הקפיטליזם: עושר ובחירה חופשית.
זה נשמע כמו עסקה טובה - מי מפחד מעבודה קשה, כשבסוף הדרך נוכל לחיות בעולם בו אנו חופשיים להגשים כל חלום? הרי אם ההורים שלנו עבדו והצליחו, תארו לכם לאיזו הצלחה נוכל אנו להגיע, באותה עבודה קשה, כשהשוק "חופשי" ומוגבל רק בשאפתנות האישית שלנו.
אבל גדלנו וגילינו שאין בחירה חופשית, אפילו לא אשליה של אחת. למרות שעבדנו והצלחנו, אסור לנו לדרוש לבחור היכן נגור. למרות שלמדנו והצטיינו, אין לנו את הזכות לבחור את המקצוע בו נעסוק. לא מה נאכל ולא כיצד נבלה את שעות הפנאי, כי הדרישה לפנאי היא מוגזמת בעצמה. כל זה נחשב פינוק, מותרות, כאילו לא שילמנו על הפינוקים הללו יותר מכל דור אחר.
אם יש מפסידים, יש מרוויחים
אם בכלכלה ה"מפגרת" לפני חצי מאה, מהגרים עניים יכלו להפוך לאמידים תוך דור, אנו חייבים לשאול מה הרוויחו בני דורי מהתמורות הכלכליות של שלושים השנים האחרונות. גם היום הכלכלה במשבר וגם היום אנו עובדים שעות ארוכות ללא רווחה וללא חופש בחירה.
אם נתעלם מהקידמה הטכנולוגית הטבעית, יש הבדל אחד בלבד בין מצב הדור שלי לזה של הוריי: הופעתה של שכבה דקיקה ושבעה של מיליונרים, שהתעשרה על חשבון הזכויות וההטבות שנגזלו מבני דורי על בסיס הבטחות שווא. שילמנו את המחיר של השוק החופשי, אבל אחרים קצרו את הרווחים. איש מהם הוא לא בן דורי, שמתעורר היום לתוך משבר אישי ומפתח חרדות ורגשות אשמה.
אין זה אומר שמותר לנו להסיר אחריות מהבחירות האישיות שלנו, אלא רק שאסור לנו להמשיך להלקות עצמנו בתחושת כישלון. משבר אמצע החיים הוא לא משבר אישי, הוא משבר דורי, לא רק לצעירים הישראלים, אלא לצעירים מסביב לעולם, בכל אותן מדינות שחוו מהלך כלכלי דומה. השנה האחרונה הוכיחה זאת. לא הפסדנו במשחק כי אנו כישלון, אלא כי החוקים תוכננו כך שלא נוכל לנצח. במקום לשקוע בדכדוך עצמי, עלינו להמשיך להילחם על שינוי, גם אם יש כאלה שעדיין מכנים אותו ילדותי.
גם במרחק שנת מחאה, אני ממשיך לטעון שאנו לא מפונקים, כי פינוק זה לצעוק "מגיע לי" בלי לתת כלום מעצמך. רק שהיום אני מוסיף - אנחנו לא מפונקים, אבל אנחנו כן שאפתנים. אם תרצו שנוותר על הפנטזיות, קודם החזירו את המחיר שגביתם עבורן. החזירו את הביטחון התעסוקתי, את זכויות הדיור ואת שירותי המדינה. אנחנו מבקשים דבר פשוט: מלאו את הצד שלכם בהסכם או החזירו את הכסף, כי אין ארוחות חינם.
לקריאת כל הטורים של שלמה קראוס - בעמוד הבא.
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
