שנת העובד המתאגד

איזו שנה זו היתה? בהיותה השנה שאחרי המחאה החברתית, היא התמודדה מול האויב הכי מאיים של כל יועץ פוליטי ואסטרטגי - ציפיות בלתי אפשריות. ההמונים שיצאו לרחובות היו אמורים, כך נדמה, להטמיע תודעה מעמדית, למגר את האינדיווידואליזם והחומרנות, וגם לראות בנייה רחבת היקף של דיור ציבורי, חינוך חינם מהגן עד האוניברסיטה. ובכן, זה לא קרה, ואף להיפך: מחירי המוצרים ממשיכים לעלות, ההפרטה מעמיקה ומתרחבת בהיקפים שקשה לתאר והתספורות נמשכות באין מפריע.

ובכל זאת, ניתן להצביע לפחות על היבט אחד שבו חל שינוי שקשור באופן הדוק למחאה, והוא לא פחות מדרמטי: התארגנויות עובדים. למעשה, ניתן להכתיר את השנה האחרונה כשנה של ארגוני העובדים, ולייחס זאת באופן ישיר למחאה החברתית. התהליך החל בעיצומה של המחאה, ועם הרוח הגבית שלה. לאחר 20 שנות הפרטה בשירותים החברתיים, החלו עובדים סוציאליים ומורים (למשל - בקרן קרב ובעמותת היל"ה) המועסקים בעמותות, לפעול בצעדים ארגוניים כדי להיאבק על תנאי העסקתם.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

הדרך למשטר טוטליטרי עוברת בבאר שבע / יגאל ברונר

בדרך לאינתיפאדה שלישית? / אהוד עילם

לקראת סוף השנה, שמענו על איגוד המלצרים הראשון בישראל, על ההתארגנות הראשונה בחברת הסלולר (פלאפון) ועל השלבים האחרונים לקראת התארגנות ראשונה בחברת ביטוח (כלל ביטוח). עוצמת ההמון שבאה לידי ביטוי במחאה החברתית, ההבנה ש"גם האגרוף היה פעם כף יד פתוחה עם אצבעות" (כדברי יהודה עמיחי) באה לידי ביטוי קונקרטי במקומות העבודה. ההבנה של עובדים רבים שהם לוקחים חלק במערכת נצלנית, והיא תמשיך להיות כזו אלמלא יבינו שרב המשותף על המפריד ביניהם, ושעליהם לקחת את גורלם בידיהם, היא תוצר ישיר של המחאה החברתית.

על רקע הדברים הללו, תמוה שדווקא המאבק הקולקטיבי הכי מוכר של השנה האחרונה נצבע בצבעים כל כך אישיים. עבור רבים מהציבור, המאבק של עובדי הרכבת הפך להיות המאבק של יו"ר ועד העובדים, גילה אדרעי, או המאבק נגדה. משרדי האוצר והתחבורה ניהלו מאבק ציבורי העוסק ביושבת ראש ועד עובדים קולנית - ויש שאמרו וולגרית וחסרת כבוד - כדי לנשל את ועד העובדים מכוחו. ההסטה של הדיון טרגית במיוחד, בהקשר זה, כיוון שהטיעון העקרוני הוא כה חזק, וכה חשוב, ונדמה שהציבור אינו מודע לו כלל.

למען מטרות המחאה

בלי להביע דעה על התנהלות אנשי הוועד, או על היותם פרטנרים אידיאליים לארוחת החג, עולה כי מבחינת העובדים, ההסתדרות הכללית עשתה יד אחת עם משרדי התחבורה והאוצר כדי להמשיך באותם תהליכים שנגדם יצאו מאות אלפים לרחוב: חובת נציגי הציבור לאזרחים, סולידריות בין עובדים, שוויון ועצירת טירוף ההפרטה.

ועד עובדי הרכבת הודיע על סירובו לקבל את מרות ההסתדרות ואת הכיוון אליו מתקדם המשא ומתן. בתגובה, בסוף חודש יוני 2012 הודיעה ההסתדרות על הדחת ועד עובדי הרכבת, במהלך חסר תקדים בהיסטוריה הארגונית בישראל. אך הגלגלים המשיכו לנוע. בתחילת יולי נודע על הצטרפות 1,050 מתוך 2,000 עובדי הרכבת ל"כוח לעובדים", ובכך הביעו חוסר אמון חד-משמעי בפעולות ההסתדרות, והעניקו תוספת כוח משמעותית לארגון העובדים הדמוקרטי שהוקם לפני חמש שנים בלבד. בתגובה, עתרה ההסתדרות לבית הדין הארצי לעבודה, והמהלך המשקף את רצונם האותנטי של העובדים נבלם בחיבור בין ההסתדרות לבין בית הדין לעבודה. לפני כחודש עתר ארגון כוח לעובדים לבג"ץ נגד פסק דינו של בית הדין הארצי.

אין לכחד: העובדה שמדובר בוועד "חזק", המוזכר בנשימה אחת עם הוועדים של הנמלים ושל חברת חשמל עומדת להם לרועץ. גם העובדה שבמשך שנים לא נאבק הוועד של הרכבת נגד ההעסקה של עובדים באמצעות חברות קבלן מסבכת את העניין. למרבה הצער, גם ההתנהלות הציבורית והתקשורתית תורמת לחוסר ההתלהבות הציבורית מתמיכה בוועד. אולם, בסופו של יום, דווקא ההתפכחות של ארגוני עובדים חזקים מהנתיב ההרסני שבו צעדו, מתמיכה במהלכי הפרטה ויצירת דור ב' (ודור ג', ודור ד') תספק את הכוח המוסדי והקולקטיבי לקדם את מטרות המחאה, ולהביא לשנה טובה יותר.

ד"ר אמיר פז פוקס, מרצה בכיר בפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו וראש הקליניקה לצדק חברתי

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il