תאי צפייה: סרטי הכלא הגדולים של כל הזמנים

שלב שמינית הגמר 

בראד דיוויס ב"אקספרס של חצות", ודניאל דיי לואיס ב"בשם האב"

"בשם האב" (אירלנד, 1993) - דניאל דיי לואיס הוא ג'רי קונלן מרביעיית גילפורד, חבר'ה שישבו שנים על פיגוע של ה־IRA למרות שהאנגלים עצמם ידעו כנראה שאין להם שום קשר למחתרת. ג'ים שרידן ביים, וחבל שלא נתנו לו גם את "הוריקן", כי אז אולי לא היית מעביר אותו בלקוות שיגלו שדנזל בכל זאת אשם ויירו בו.

המנצח: "אקספרס של חצות" - בשם האב זה סבבה, אבל לא כמו בשם הדקירה בתחת.

טום הארדי ב"ברונסון" ומייקל פסבנדר ב"רעב"

"ברונסון" (בריטניה, 2008) - אחרי שניקולס וינדיג רפן הדני ביים את טרילוגיית Pusher ולפני שביים את "דרייב" באה היציאה המוטרפת הזאת, סיפור אמיתי על אסיר (טום הארדי) שאימץ את השם צ'רלס ברונסון ובילה 30 שנה בבידוד בעיקר בגלל התחביב שלו לפרק סוהרים לגורמים. ביוגרפיה מוזרה, סרט פצצה.

"רעב" (בריטניה, 2008) - לפני שסטיב מקווין ביים את מייקל פסבנדר ב"בושה" הוא הכניס אותו לנעליים ולתא של בובי סנדס, חבר ה־IRA ששבת רעב למוות בכלא האנגלי. רק בשביל השוט הלא נגמר ההוא של פסבנדר - מי שראה לא ישכח - מגיע לסרט הקשה הזה מקום בנצח.

המנצח: "ברונסון" - בהפרש קטן, המוטרף גובר על המורעב.

פול נוימן ב"המורד" ורוברט רדפורד ב"ברובייקר"

"המורד" (ארה"ב, 1967) - פול ניומן הוא לוק, אסיר עקשן וסרבן שמצליח להפוך את עבודות הפרך שהוטלו עליו לחלק הכי פחות קשה במאסר שלו. סטיוארט רוזנברג ביים סרט מטלטל שיש הרואים בו פרפראזה על סיפורו של ישו, אבל הוא אדיר איך שלא מנתחים אותו.

"ברובייקר" (ארה"ב, 1980) - עוד סרט של סטיוארט רוזנברג, הפעם עם מי שתמיד מוזכר בנשימה אחת עם ניומן: רוברט רדפורד הוא מנהל בית סוהר שמנסה לשנות את המערכת, ומגלה שהיא יותר חזקה ממנו. מין סרט פרנויה משנות ה־70 שגלש לאייטיז, ומעולם לא קיבל מספיק ריספקט.

המנצח: "המורד" - סורי קיד, זה של קסידי.

מוחמד בכרי מ"מאחורי הסורגים" מול סיגורני וויבר מ"הנוסעי השמיני 3"

"מאחורי הסורגים" (ישראל, 1984) - טוב מה, שאני אספר לכם על הזמיר וכל זה? הרי אתם יודעים במה מדובר ויודעים גם שאורי ברבש ביים את אחד מהסרטים הכי טובים שנעשו כאן אי פעם. על אחת כמה וכמה בשנות ה־80, שהיו איומות בקולנוע הישראלי אפילו יותר מאשר במוזיקה העולמית.

"הנוסע השמיני 3" (ארה"ב, 1992) - כלא בחלל, אבל עדיין כלא, ודייויד פינצ'ר — בעיקר בגירסת הבמאי, שהיא סרט שונה לגמרי מזה שהופץ בקולנוע — הוציא ממנו את המקסימום. למרות שבינינו היה לו יתרון לא הוגן, כי מלכתחילה הדבר הכי מפחיד שיכול להיות כלוא איתך בלי שאיש יוכל לשמוע אותך צורח זה סיגורני וויבר.

המנצח: "מאחורי הסורגים" - אתה בא לי עם חומצה? אני בא לך עם בועז שרעבי

סטיב מקווין מה"פרפר" מול קווין בייקון ב"רצח מדרגה ראשונה"

"רצח מדרגה ראשונה" (ארה"ב, 1995) -  קווין בייקון בתפקיד הנרי יאנג, האסיר הכי דפוק באלקטרז, שאחרי שלוש שנים בצינוק רצח את האיש שהכניס אותו אליו. זה סיפור אמיתי שעבר חתיכת הוליוודיזציה - יאנג האמיתי לא גנב חמישה דולרים מסניף דואר אלא היה שודד בנקים, חוטף ורוצח - והאמת, זה ממש לא משנה כלום.

"הפרפר" (ארה"ב, 1973) - מהנרי יאנג לאנרי שרייר, שכתב את האוטוביוגרפיה - או שמא גנב והלחים כמה אוטוביוגרפיות, עד היום לא ברור — שהפכה לסרט בבימויו של פרנקלין ג'יי שפנר ("כוכב הקופים"). ותשמעו, החברות בין סטיב מקווין לדסטין הופמן לא פחות יפה מאשר בסרט ההוא עם החומות והתקווה.

המנצח: "הפרפר" - זה קרב המסכנים שאכלו בידוד של שנים. יאנג ב"סלע", הפרפר בגינאה הצרפתית ובאי השדים - וזה הערב של מקווין.

ברט לנקסטר ב"איש הציפורים מאלקטרז" וקלינט איסטווד ב"בריחה מאלקטרז"

"איש הציפורים מאלקטרז" (ארה"ב, 1962) - סיפורם האמיתי של רוברט פרנקלין סטראוד והציפורים שלו בקלאסיקה שביים ג'ון פרנקנהיימר. אומרים שסטראוד האמיתי היה ברנש הרבה פחות סימפטי מהגירסה שמגלם ברט לנקסטר, אבל הלב של הסרט הזה גדול מכדי לתת למציאות להפריע לו.

"הבריחה מאלקטרז" (ארה"ב, 1979) - דון סיגל וקלינט איסטווד לוקחים את שת"פ הבמאי־שחקן שלהם ("הארי המזוהם") לכלא הכי מושמץ באמריקה. סרט אקשן־מאחורי־הסורגים שמבוסס באופן רופף על דברים שרק אולי קרו במציאות, אבל שוב: למי אכפת.

המנצח: "איש הציפורים מאלקטרז" - לנקסטר לוקח את איסטווד. וכאילו, שואל אותו מה קיבינימט היה הקטע הזה עם הרפובליקנים.

מורגן פרימן וטים רובינס ב"חומות של תקווה", בראין קוקס ב"The Escapist"

"חומות של תקווה" (ארה"ב, 1994) - ראש וראשון ברשימת 250 הסרטים הגדולים בכל הזמנים של IMDB, עם ציון גולשים ממוצע של 9.3. כשתראו אותו בפעם הבאה, שימו לב למוטיב מגניב: כמעט בכל פריים, ולפחות בכל סצנה, יש אור שמש טבעי. איזה יופי של נגיעת אופטימיות לסרט כלא.

"The Escapist" (בריטניה, 2008) - סרט לא מספיק מוכר: בריאן קוקס נותן הופעה אדירה תחת השרביט של רופרט וואייט ("כוכב הקופים", הפעם המחודש, וגם הסיקוול שמתוכנן לו ב־2014). יצירה משלימה, הגם שבהפוך על לגמרי הפוך, לאופטימיות של "חומות".

המנצח: "חומות של תקווה" - פייר, אני מת מת מת על "The Escapist". אבל מה, שם ברוקס לא היה.

לואיס טוסאר מ"תא 211" וטהאר ראחים ב"נביא"

"נביא" (צרפת, 2009) - מועמד מוצדק לאוסקר הסרט הזר וה"פני צלקת" של סרטי הכלא: הבמאי ז'אק אודיאר מלווה עבריין צפון־אפריקאי לאורך כל הדרך ממעמד של בשר טרי ועד - טוב, אולי לא ראיתם ואתם רוצים. בכל מקרה, כבר אמרתי: זה ה"פני צלקת" של סרטי הכלא.

"תא 211" (ספרד, 2009) - דרמה ספרדית אדירה שכבר השתפכתי עליה פעם, אז אזכיר רק שיש לנו כאן סוהר ביום העבודה הראשון שלו שמוצא את עצמו בלב מרד אסירים. הקטע, כמובן, הוא שלהם אין מושג שהוא סוהר. מי שראה לא ישכח, בעיקר שם אחד של דמות אחת: מלאמאדרה. אח, מלאמאדרה.

המנצח: "תא 211" - נו מה? מלאמאדרה.

שלב רבע הגמר

"אקספרס של חצות" מול "ברונסון"

המנצח: "אקספרס של חצות" - זוכרים את קונץ ה"זיעה מהמצח לא מנגבים, זיעה מהמצח מתיזים" של הסוהר חמידו? אז רק על זה מגיע ל"אקספרס" מקום ברביעייה הראשונה.

"המורד" מול "מאחורי הסורגים"

המנצח: "המורד": קשה לכם להיפרד מהנציג הישראלי? תתנחמו בזה שאת החמידו ההוא שיחק פול סמית שהוא אחד משלנו. 

"הפרפר" מול "איש הציפורים מאלקטרז"

המנצח: "הפרפר" - טוב, הציפורים פשוט יצטרכו לחיות עם הפדיחה של להפסיד לפרפרים.

"חומות של תקווה" מול "תא 211"

המנצח: "חומות של תקווה" - אין מה לעשות. טים רובינס ומורגן פרימן זה הרכב לפיינל פור.

חצי הגמר

פול ניומן ו"המורד" מנצחים את "אקספרס של חצות" בנוק אאוט

טים רובינס ו"חומות של תקווה" גובר על סטיב מקווין "הפרפר"

הגמר: "חומות של תקווה" vs. "המורד"

פול ניומן ו"המורד" מול טים רובינס ו"חומות של תקווה"

אלוף סרטי הכלא: "המורד"

אל תקראו את השורות האלה אם לא צפיתם ב"המורד". כן צפיתם? אז תקשיבו, הוא מנצח כאן בנקודות את הסרט האהוב ביותר בעולם דווקא כי אין בו את מה שיש ב"חומות של...": תקווה. הרי אנחנו מדברים פה על סרטי כלא, ובבואנו לבחור את הגדול מכולם, מן הדין שנלך עם אחד שמציע ייאוש. שכל מה שיש לו להגיד זה שכלא זה חרא.

מתוך "המורד"

וחוץ מזה, אם יש משפט תולדות הקולנוע שנותן מץ'־אפ לצמרמורת של "אני מקווה לפגוש את ידידי וללחוץ את ידו. אני מקווה", זה האנטי־חומר שלו: הסוהר שמסנן "מה שיש לנו כאן זה כשל בתקשורת".

• דידנ'ט מייק דה קאט אבל בפירוש שווים אזכור: "גרין מייל" ו"גבר מת מהלך", כי כשחושבים על זה הם לא באמת סרטי כלא; "נרדפי החוק" כי כנ"ל, רק בצורה אחרת לגמרי; "נשיקת אשת העכביש" כי הוא הזדקן מאוד לא טוב; ו-"R" הדני שהוזכר כאן בחודש שעבר כי הוא פשוט מוזר מדי. חוץ מאלה נשארו בחוץ כל סרטי מחנה השבויים - מ"הבריחה הגדולה" ועד "הגשר על נהר קוואי " - כי הם תת־ז'אנר עצמאי וכאב ראש נפרד.