קולנוע סקנדינבי: מנה קרה שתחמם אתכם

יום הכיפורים כבר מאחורינו, אבל זוהי הזדמנות לנצל את המומנטום כדי להרחיב את האופקים הקולנועיים שלכם למחוזות חדשים גם לימי חול. הפרויקט הסקנדינבי הזה שמוצע לכם כאן מתחייב לספק אך ורק סרטים ידידותיים למשתמש. לא בהכרח קלים לעיכול, מיינד יו, אבל בפירוש לא מהסוג שעולה לכם בראש נוכח הצירוף "סרט זר".

למה דווקא סקנדינביה? פשוט כי בעשור האחרון עושים שם סרטים כבירים, ביניהם "Let the Right One In", ו"נערה עם קעקוע דרקון" משבדיה, "צייד הטרולים" ו"מקס מאנוס" (נורווגיה), ולאחרונה "חיבוק של דוב" (דנמרק). היוצרים הנורדים משוחררים היום מהצל הקודר של אינגמר ברגמן ומ"דוגמה 95" - התנועה הדנית שדחפה לקולנוע מטוהר מאפקטים, מפילטרים, מתפאורות ואפילו מחצובות - אבל משוחררים זה לא מילה נרדפת למתכחשים. חלק מהיופי בסרטים הסקנדינביים של ימינו הוא ההתכתבות המאוד מודעת לעצמה עם המסורות הקולנועיות המכובדות אך הכבדות האלה.

מתוך הסרט הדני "חיבוק של דב"

כדי לא להיסחף למחוזות עתיקים או לספר לכם דברים שאתם כבר יודעים, גזרתי על עצמי שלושה כללי אצבע. ראשית, לא לטפל בכותרים בני יותר מעשור. שנית, להתמקד בסרטי ז'אנר - אימה, אקשן, מד"ב, מתח - ולהתרחק מדרמות או חלילה מלודרמות. ואחרונית, לא להתעסק בסרטים שהופצו בבתי הקולנוע בישראל,

כי מה החוכמה בזה. ואז הלכתי והפרתי פעם אחת את הכלל הראשון ופעם אחת את השני, אבל נשבע לכם שמסיבות טובות.

יש? אז יאללה, בואו נצפין. אני משוכנע שאם תצללו לתוך הערמה המשובחת הרצ"ב - שמות כל הכותרים מופיעים באנגלית, כי אני מניח שככה אתם מחפשים את הסרטים שלכם - תגלו דברים שממש לא ידעתם על סקנדינביה. למשל, זה ש

מלא מסוממים שם.

כל דיון בקולנוע סקנדינבי מגניב בן זמננו חייב להתחיל ב־1996, עם צאתו לאקרנים של "Pusher" , אז הא לכם ההפרה של כלל אצבע מספר 1. סרטו של הבמאי הדני ניקולס וינדינג רפן - אולי השם מוכר לכם כי נגנבתם לאחרונה מ"דרייב" - מספר על סוחר סמים בשם פרנק שמצליח להסתבך עד מעל לראש עם עסקה סטנדרטית, אבל התקציר עושה עוול לאנרגיה הקולנועית האדירה שדחוסה ב-105 הדקות האלה.

הטריילר של "Pusher"

השילוש הלא קדוש של פרנק (קים בודניה), החבר הקרוע שלו טוני (מאדס מיקלסן) והקינג-פין הסרבי מילו (זלאטקו בוריץ') יצא כל כך מוצלח ומצליח שהוא הוליד טרילוגיה. ובאופן חריג מאוד בסוג כזה של פרויקט, "Pusher II: With Blood on My Hands" שיצא ב־2004 מתעלה לטעמי על המקור. בחלק הראשון עוד היה משהו טיפה בוסרי, כמעט סטודנטיאלי; השני הוא כבר יצירה בשלה לגמרי ומרגשת לא פחות משהיא מסעירה.

הבעיה היחידה בה ובחלק הנועל והמצוין, "Pusher III: I'm the Angel of Death", היא שלא מדובר בטרילוגיה במובן הסטנדרטי של המילה. בואו נגיד ככה, אפילו לחשוף את שמות הדמויות שנודדות מפרק לפרק - שלא לדבר על האחת שמופיעה בכל השלושה - יהיה בבחינת ספוילר בלתי נסלח, אז אסתפק בהמלצה גורפת.

הטריילר של "Pusher III: I'm the Angel of Death"

וינדינג רפן בילה חלק מחייו הצעירים בארצות הברית, אבל הוליווד אימצה אותו לא בגלל הביוגרפיה, אלא בגלל הפילמוגרפיה. עכשיו הוא מחזיק בהגה של שני הפרויקטים הבאים בכיכוב ראיין גוסלינג - דרמת המתח הסופר־מסקרנת "Only God Forgives" והרימייק לקלאסיקת המד"ב "בריחתו של לוגן". לפני שהצמד הזה נהיה דה-נירו-סקורסזה החדש, ויש לו את כל הפוטנציאל לזה, תעשו לכם איזה מרתון פוּשרים ותוכלו להגיד שראיתם את זה בא.

ובינתיים בסקנדינביה, הפשע משתולל ברחובות. בתחילת השנה הופץ בעולם וגם בישראל "המבריח" עם מארק וולברג. זה היה גם הרימייק האמריקאי של הסרט האיסלנדי "Reykjavik-Rotterdam", ואני מזכיר אותו רק כדי לציין שאם ראיתם אותו, אז מה שקורה שם זה לא באשמת המקור. הסרט שעשה אוסקר יונאסון ב-2008 מעלה בדעתך את גאי ריצ'י ביום טוב: סיפור על מבריח סחורות לשעבר ומאבטח בהווה שמחליט לעשות ג'וב אחד אחרון, ואז קורה מה שקורה כשעושים ג'וב אחד אחרון. מותח במידה, קצבי במידה, מצחיק במידה ובמידה אקסטרה סמול: 88 דקות.

הטריילר של "Reykjavik-Rotterdam"

קוצר יריעה הוא מאפיין של סרטים רבים ברשימה הזאת, וגם של הג'וב השני שלנו להערב: "Nokas" מ־2010, סיפורו האמיתי של השוד הגדול ביותר בהיסטוריה של נורווגיה, הוא 87 דקות כל כך חסכוניות ונאמנות למציאות שהן יוצרות תחושה ערוץ־שמונאית. הבמאי אריק שולדברג רקח כאן כרוניקה של שוד שלא רק קרה באמת, אלא גם הסתיים כמו שג'ובים יכולים להסתיים רק במציאות: בלי שורה תחתונה. כלומר כן, עשרה מיליון דולר נעלמו לבלי שוב מסניף של Nokas Cash Handling. אבל לא השודדים ולא השוטרים (הגרועים. וואי, כמה גרועים) יוצאים מנצחים מהסרט הייחודי הזה. 

הטריילר של "Nokas"

ג'וב מומצא ולא פחות ייחודי נמצא בליבו של "Easy Money" מ־2010, הנציג השבדי הראשון ומהכותרים הבודדים כאן שמסתובבים ברוטציה של ערוצי הסרטים בישראל. הקטע: בחור שמצד אחד מתחזה לאריסטוקרט ומצד שני שקוע עד צוואר בפשע המאורגן. הכיף: מתחיל כששני העולמות שלו מתנגשים.

הטריילר של "Easy Money"

נכון שזה נשמע כמו רוטב אלף הטוויסטים? אז בצדק. הבמאי דניאל אספינוזה כבר שונע לאמריקה בעקבות העבודה הטובה הזאת (ר' "טעון הגנה"), ממש כמו שאנחנו מדברים יוצא בשבדיה סרט ההמשך, חלק שלישי מתוכנן ל־2013 ואולפני וורנר כבר זוממים רימייק בכיכוב זאק אפרון. בינתיים תתפננו על המקור.

אבל לא כמו שתתפננו על "Headhunters", מותחן נורווגי מ-2011 שמבוסס על רומן מאת יו נסבו והג'וב הכי טוב שיש לי בשבילכם. זה מתחיל עם שודד אמנות (אקסל הני, מי שכיכב גם ב"מקס מאנוס"), נמשך בבחירת נשדד גרועה במיוחד ומסתיים במקומות שבחיים לא תנחשו על סמך עשר הדקות הראשונות. וזהו, לא נותן לכם עוד פרטי עלילה מהיציאה הגרוטסקית לתפארת הזאת של הבמאי מורטן טילדום. פשוט סרט גדול.

הטריילר של "Headhunters"

הכי גרוע זה שהחינוך על הפנים. בין המועמדים לאוסקר הסרט הזר ב-2004 היה "Evil" , סיפור של נער אלים שנשלח לפנימייה יוקרתית - הרבה יותר יוקרתית מהסביבה הטבעית שלו - שבה פחות מתקנים אותו, ויותר מתעמרים בו. קצת כמו ב"Easy Money" שהוזכר לעיל, יש כאן קטע שלם עם מעמדות שתפס אותי לגמרי לא מוכן (אתם יודעים, סוציאליזם סקנדינבי וכל זה).

הטריילר של "Evil"

הבמאי הוא מיכאל הפסטרום, הכוכב הוא אנדריאס ווילסון שהרוויח ביושר סופרלטיבים כמו "מהפנט", והסרט קשה באותה מידה שהוא מעורר השראה. מין "ללכת שבי אחריו", רק בלי רובין וויליאמס והפאתוס והחנון העצום ההוא, איך קוראים לו.

גם לנורווגים יש סרט פנימייה. שמו "King of Devil's Island", והעובדה שהוא מבוסס על סיפור אמיתי היא כמעט בלתי נתפסת: אנחנו מדברים פה על אי - לא באמת השדים, סתם אי - ששימש מוסד לעבריינים צעירים, ובפועל גם מגרש משחקים של פדופיל. הרבה מהסרטים שאני מזכיר כאן נמנעים מקלישאות של גוד גאי/בד גאי, וההופעה של סטלאן סקארסגארד (הבינלאומי, הייתי כותב אם זה היה מדור ספורט) כמנהל המוסד ממחישה כמה נכון לגשת ככה לתסריט; איכשהו בין הילד־גיבור למניאק־פדופיל הכי זכור יוצא המנהל שבעיקר לא מבין מה נפל עליו.

הטריילר של "King of Devil's Island"

אגב, באורח פלא יצא גם מפינלנד סרט על אי שמשקמים בו עבריינים צעירים. קוראים לו "בית הפרפרים השחורים" (2008), רק שבינו לבין הנורווגי יש הבדל אחד גדול: הוא גרוע. ככה זה בסקנדינביה, אי אפשר לסמוך על אף אחד. זה לא צריך להפתיע את מי שקרא את הטקסט המשובח מאת אולה ג'יי. אוצ'ילן הנורווגי ("גן עדן בתחת הסקנדינבי שלי", בלייזר מרץ 2012), אבל מעניין לראות את זה כמוטיב חוזר בארבעה סרטים מאוד שונים ולגמרי לא קשורים: אסור לבטוח באיש נורדי. לא בזרים, לא בשכנים ואפילו לא בזיונים.

"Flame and Citron" מ־2008 הוא בקטע של חשדנות תקופתית. הסיפור האמיתי על שני גיבורי המלחמה הדנים שחיסלו נאצים מקומיים ומשתפי פעולה הפך לסרט שמצטיין בכנות יוצאת דופן שאפשר לסכם אותה ככה: על כל נאצי, הם חיסלו איזה מסכן שסתם העלילו עליו, ועל כל משת"פ, הם דפקו כדור במישהו שמישהו אחר רצה להיפטר ממנו. ת'ור לינדהארט ומאדס מיקלסן - אמרתי לכם שהוא מככב פה - עושים יופי של ממזרים חסרי כבוד, והבמאי אולה כריסטיאן מאדסן ראוי לצל"ש על הגינות היסטורית תחת אש.

הטריילר של "Flame and Citron"

בסרט האימה הנורווגי "Next Door" אתה לא יכול לסמוך על השכנים, אבל אני מניח שזה משתמע ממשפט שמכיל את המילים אימה, Next ו־Door. ובכל מקרה, פאל סלטוואן עשה כאן משהו הרבה יותר מעניין מעוד פרפראזה על "מי מפחד מהשכן ממול": כמו לא מעט במאים גדולים, מהיצ'קוק ועד האחים כהן, הוא הלך על גיבור שאפילו על עצמו קשה לו לסמוך.

הטריילר של "Next Door"

יוהאן (כריסטופר יונר, שרק לפני כמה שורות היה הפדופיל מאי השדים) אמנם חושב שיש לו בעיה עם שתי שכנות מטורללות, אבל לא עוברות חצי מ־75 הדקות וכבר ברור לך שהסכנה הכי גדולה נמצאת בין האוזניים שלו. אומר ולא אוסיף, ברשותכם.

הנחת היסוד של "Black Ice" מ־2007 אומרת ככה: את לא יכולה לסמוך על בעלך. כאילו דה והכל, אבל יש פה טוויסט שהופך את זה מקלישאה חבוטה למעשייה שנונה. מה קורה אם לאשתך יש הזדמנות להתחבר עם המאהבת שלך? הבמאית-תסריטאית הפינית פטרי קוטוויצה לקחה את השאלה הטובה הזאת ותפרה סביבה משהו שהוא גם מותחן, גם קומדיה של טעויות וגם באדי־מובי, רק עם שתי בחורות.

האם היפהפייה הנרדמת יכולה לבטוח בנסיך שסידר לה את ההשכמה? פחחח, גורס הבמאי-תסריטאי הדני אולה בורנדל במותחן "Just Another Love Story" מ־2007. הנסיך במקרה דנן הוא ברנש שמוצא לנכון לבגוד באשתו דווקא עם בחורה שהמכונית שלה התנפצה לתוך שלו, תאונה שהותירה אותה נכה וכמעט עיוורת. הטעות הראשונה שלו היא לתת לה בוסה משיבת נפש בבית החולים, והשנייה היא לא לתקן את בני משפחתה המשוכנעים שהוא החבר שלה, שמעולם לא פגשו.

הטריילר של "Just Another Love Story"

זה תסריט אדיר וסרט אדיר, שמאז 2009 מדברים עליו כרימייק הוליוודי אפשרי בבימוי מארק ווב; אם זה יקרה, הבה נקווה שהוא לא יחרבן את זה כמו שהוא עשה ממש עכשיו עם ספיידרמן.

לפחות חוש הומור לא חסר להם. אוקיי, אני מודה שאין לי כאן קומדיית צחק־בקול־רם שתוציא את האוקסימורון מהצירוף "הומור נורדי". אבל יש לי פה שלושה סרטים שנונים כתער ומבריקים כקרחת. מה רע?

מישהו כתב על "The Substitute" שהוא "גירסה חכמה של 'סיוט בחדר המורים'". יש בזה משהו, אבל בורנדל (אותו אחד מהסרט הקודם, וגם מ"הדיבוק" האמריקאי המאכזב שבדיוק נחת בארץ) יצר יותר מגירסה נבונה של סרט האימה ההוא לבית רוברט רודריגז. 

הטריילר של "The Substitute"

אם ב־IMDB מקוטלג "המחליפה" תחת קומדיה/פנטזיה/אימה, אז אפשר בשקט להוסיף גם מדע בדיוני ודרמת התבגרות. בכל זאת יש לנו פה עסק עם ילד שאיבד את אמו, ומצד שני עם מורה מחליפה שמתחת לחזות הבלונדינית שלה מסתתר חייזר מרושע שבא לגנוב מבני האדם את הדבר האחד שיש רק להם בכל היקום המוכר: היכולת לחוש אמפתיה. אני יכול לראות עד כאן את ה־?! בעיניים שלכם, אבל תסמכו עלי: הברקה שאין דברים כאלה.

על "Terribly Happy" כתבו בצדק שהוא מזכיר את "פארגו" ואת "רציחות פשוטות" של האחים כהן, וגם את "טווין פיקס" של דייוויד לינץ'. המותחן הדני הזה מתרחש בעיירה שלא ממש חם בה, וגרים בה בעיקר אנשים משני סוגים: מטורללים ומתים. לתוך זה נכנס שוטר שהוגלה מקופנהגן, והשאר נכתב במדריך לדברים שקורים לשוטר מהעיר הגדולה בעיירה הקטנה.

הטריילר של "Terribly Happy"

כל זה עשוי להישמע מאוד קלישאתי, אבל זה בדיוק הקונץ: הבמאי הנריק רובן גץ לקח המון קונבנציות, ועם הרבה ייחוד וטאץ' הוציא מהן פילם נואר מודרני, מצחיק ומחוספס ונהדר. אפילו אם לא סופרים את סצנת תחרות השתייה הכי היסטרית של העשור האחרון.

עכשיו, מה אני יכול להגיד לכם על "Rare Exports: A Christmas Tale" שישכנע אתכם לתת לו צ'אנס? אולי את זה: סנטה קלאוס הוא לא קדוש אלא שד, העוזרים שלו הם לא אלפים אלא זומבים, ונס חג המולד היחיד שאפשר לצפות לו הוא קרב עקוב מדם נגד המרעין בישין האלה.  

הטריילר של "Rare Exports: A Christmas Tale"

קומדיית האימה הזאת מ־2010, קופרודוקציה פינית־נורווגית־שבדית־צרפתית, היא שיא של מין מפעל חיים: האחים ילמארי ויוסו הלאנדר יצרו את הקונספט כבר ב-2003, בסרט הקצר ".Rare Exports Inc", ושנתיים אחר כך יצרו המשכון - עדיין קצר - בשם "The Official Rare Exports Inc. Safety Instructions". גם גירסת הפיצ'ר היא לא בדיוק אפוס (כולה 85 דקות), והיא מגניבה טילים.

אבל אין, כל המערכת שם פשוט לא עובדת. נדמה לי שהזהרתי אתכם מזה בעבר: יש לי כזאת חולשה לסרטי כלא שצריך לנכות שליש מההתלהבות שלי מכל אחד מהם. והנה בא אחד שאפילו אני מתקשה להמליץ עליו בלי להזהיר ממנו, אבל בכל זאת.

קוראים לו "R" והוא מ־2010, אבל בשביל למצוא עליו משהו עדיף שתנסו את השם שנתנו לו בבריטניה - "R: Hit First, Hit Hardest". אנחנו בכלא הדני, שהוא הרבה־הרבה יותר מסריח ממה שציפינו, והגיבור שלנו הוא אסיר צעיר בשם רונֶה. דרכו של הנ"ל להתקדם במעלה ההיררכיה האסירית היא ליצור רשת הברחה פנימית בשותפות עם מוסלמי צעיר בשם רשיד, והשורה הבאה היא דרכי האלגנטית לחמוק מספוילר: כל זה נכון רק עד נקודה מסוימת, ממש בישורת האחרונה, שבה צמד הבמאים־כותבים טוביאס לינדהולם ומיכאל נור הופכים את כל הסרט על הראש.

הטריילר של "R"

את חלקכם זה עשוי לעצבן; אני מצאתי שזה תרגיל מדהים בכתיבה קולנועית ודרמת כלא אפקטיבית בלי קשר, אבל על הבעיה הזאת שלי כבר דיברנו. אם גם אתם סובלים ממנה, אז לכו על זה בלי לחשוב פעמיים.

את "Lilya 4-Ever" שמרתי לסוף, גם מפני שהוא הכי טוב בחבילה הזאת, וגם מפני שהוא ההפרה החמורה ביותר של כללי האצבע דלעיל. דבר ראשון, אין לו הגדרה אחרת חוץ ממלודרמה. דבר שני, כסרט דובר רוסית ש-75 אחוז ממנו מתרחשים במדינה סובייטית לשעבר שאינה מזוהה בשם כלשהו, ורק ה-25 הנותרים בשכונות הגרועות של שטוקהולם, הוא בקושי נכנס להגדרה של סרט סקנדינבי. אבל הוא הפקה שוודית למהדרין וכל הקטע שלו זה סיפורים עצובים שזולגים ממזרח אירופה לשוודיה, וחוץ מזה הוא יצירת מופת, אז זדיינו.

הטריילר של "Lilya 4-Ever"

כן, מופת. זאת ההגדרה השנייה שיש לי לסרט הזה שראיתי רק השנה, בדיוק עשור אחרי שהופץ. לילייה (אוקסנה אקינשינה הפשוט מדהימה) היא נערה שנשארת לבד בשכונת ילדותה המסריחה כשאימא שלה קמה ועוזבת לאמריקה.

אחרי שהבמאי-תסריטאי לוקאס מודיסון עוקר לך את הלב עם הסצנה הזאת הוא מציע נחמה בדמותו של וולודיה, ילד מהשכונה שאבא שלו הוא עוד יותר גרוע מאימא של לילייה, רק שהוא נשאר בסביבה.

החברות בין הילד לנערה מתפתחת במקביל להתדרדרות של לילייה במסלול הצפוי לצעירה מזרח אירופית נטושה, חסרת כל ויפה, והשאלה היחידה היא אם המלאך השומר שלה יספיק כדי להציל אותה. יש פה רגע אחד שגרם לי לבכות - אין ספוילר בלציין שנאמרת בו רק מילה אחת, ושהמילה הזאת היא "אימא" - והסרט כולו סירב ועודנו מסרב לצאת לי מהסיסטם. מודיסון קנה את עולמו עם "פאקינג אמאל" והיה ממייסדי "דוגמה 95"; עם כל הכבוד, "לילייה" הוא הכתר הכי נוצץ על הראש שלו.

בתולדות הקולנוע יש שני סרטים שמדורגים אצלי כעצובים ביותר שראיתי (אני מדגיש, עצובים ולא מדכאים או כל מילה כאילו נרדפת): "קאובוי של חצות" ו"רקוויאם לחלום". אם אני לא מזכיר את "Lilya 4-Ever" באותה נשימה, זה רק כי עוד לא לגמרי ירד לי הגוש בגרון. פאק איזה סרט.