סיגל נהרגה. איך אתם יכולים להמשיך כרגיל?

בבוקר רגיל, הכול הופך מבחינתנו לסתם עוד מטרד בדרך לעבודה. בדרך לצבא. בדרך ללימודים. בדרך לכל דבר. נסיעה היא בסך הכול עוד משהו שצריך לעבור בדרך - ועדיף כמה שיותר מהר. בדיוק כמו צחצוח שיניים או ארוחת בוקר. אתמול הייתי בדרך למילואים הראשונים שלי. ישבתי באוטו וחשבתי על השבוע הקרוב ועל שנת הלימודים האקדמית שנפתחת בשבוע הבא. נראה שגם סיגל כהן ואחותה קמו לבוקר שגרתי, שבה נסעו יחד לעבודה.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

איך לקחו את המגרש ונתנו ליהודים  / פואד אבו חאמד

אין להם ביטחון בשבילנו  / רון בן ישי

עברנו את צומת גילת בדרום, וכמו בכל בוקר הפנייה שמאלה הייתה עמוסה והנתיב הימני זרם. אז כנראה החליטו סיגל ואחותה לעבור נתיב. עוברות נתיב בפקק. לא משהו מסוכן מדי. הרי סיגל לא תעשה דברים מסוכנים, יש לה מה להפסיד. רק לפני שנה וחצי היא הצליחה סופסוף ללדת אחרי 18 שנה. נכון שקצת קשה, המשכורת אולי לא בשמיים, אבל יש לה ילד קטן בבית, הוא האור שלה, כל עולמה! יש לה אושר שמחכה לה בסוף היום. אז עוברים נתיב. למה לא לחסוך כמה רגעים?

בום!!!

איך זה קרה? לסיגל אפילו לא היה זמן לחשוב על זה. היא נהרגה במקום. אחותה שכבה מדממת במושב הנהג. אני ישבתי במכונית מרוחקת מעט מאחור, ראיתי את המכוניות עפות באוויר. שמעתי את הבום. פחדתי.

רציתי שהזמן יעצור. התאונה(צילום: מעיין דגן)

ראיתי כבר כמה תאונות בעבר, התנגשויות בין כלי רכב. אך תמיד היה ברור שהנזק האמיתי הוא למכונית והתאונות לא היו עד כדי כך קשות. אבל הפעם הבנתי שזה שונה. שיש לי סיבה לפחד.

עצרנו בצד והזמנו אמבולנס, יצאנו לראות אם אפשר לעזור. בתוך תוכי פחדתי להתקרב. פחדתי לראות משהו שימשיך לרדוף אותי. אבל הכרחתי את עצמי להתגבר על הפחד. עזרנו ממש קצת כי באמת שלא יכולנו לעשות הרבה. מיד הגיעה ניידת טיפול נמרץ. לא ראינו אפילו את סיגל. ראינו רק את אחותה במושב הנהג, מדממת. ופתאום מישהו אמר, "יש מישהי מעוכה מאחורה!".

ובאמת כמה רגעים לאחר מכן ראינו את סיגל מעוכה בחלק האחורי של הרכב. אבל היא בכלל ישבה מקדימה. מישהו אמר, "נראה שההיא מאחורה גמרה את הקריירה", ואני ניסיתי בכוח לא להבין למה הוא מתכוון. אבל היא שכבה ללא תנועה, בצורה מוזרה. בצורה עקומה, באופן מפחיד.

לחבר'ה של מד"א הספיקו רק כמה שניות כדי להבין שסיגל מתה. מתה. ניסיתי להסתכל על הגרון שלה, קיוויתי לראות תזוזה קטנטנה, נשימה, נשימונת. לא יכולתי לעכל את זה. היא מתה.

בינתיים ניסרו את המכונית והוציאו את אחותה במצב קשה. מישהי מבחוץ זיהתה את סיגל ואחותה והתחילה לצעוק ולבכות. הרגשתי בחילה. רציתי להקיא. אני זוכר ששמעתי, "אני לא מאמינה זאת אחות של סיגל! וגם סיגל שם!".

עמדתי קפוא. בחיים שלי לא ראיתי מישהו מת. ומה שהכי רציתי בעולם זה שהזמן יעצור. ששום דבר לא ימשיך. איך אפשר להמשיך אחרי דבר נורא כזה? אישה איבדה את החיים שלה ברגע. מול העיניים שלי. אבל הזמן לא עצר מלכת, הפקק השתחרר לאט לאט. כל אחד המשיך לעיסוקיו. גם אני.

אולם משפחת כהן לא תחזור לעיסוקיה. והתינוק של סיגל שהגיע לעולם אחרי 18 שנים של נסיונות לא יגדל כרגיל.

המשכתי לדרכי אבל המראות לא יצאו לי מהראש כל היום. הקשבתי ברדיו לדיווחים. בשביל רוב האנשים היה מדובר בסך הכול בפקק בכביש 25 בגלל תאונת דרכים. בשבילי הייתה זו כבר משפחה שנהרסה. המראות לא עזבו אותי וניסיתי למצוא עוד מידע על שאירע. הרגשתי מחובר, חלק ממה שהיה שם.

רק אחרי כמה שעות נודע לי מי זו שנהרגה. מי זו סיגל. נחשפתי לסיפור חייה בקצרה. קראתי בשקיקה כל פרט.

לא הכרתי את סיגל אבל ראיתי אותה מתה לי מול העיניים. וזה לא יוצא לי מהראש. והרי כל יום מתרחש כאן סיפור כזה נורא. אז בואו ונעשה שינוי. בואו ננהג בזהירות. זה המקום הכי מסוכן בעולם. הכביש יותר מפחיד מאיראן.

מוקדש לזכרה של סיגל כהן ז"ל שנהרגה בתאונה מחרידה ליד צומת גילת שבדרום. 

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל: opinions@y-i.co.il