נשאר כאן כדי לספר לעולם

בשגרה של חיי בבאר-שבע, ההווייה הסטודנטיאלית היא השולטת - לימודים, עבודה, מסיבות דירה, פאבים וכל מה שאתם חולמים עליו. ביום רביעי האחרון, עם פתיחת מבצע "עמוד ענן", נכנסו לכל הכיתות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, וביקשו לסיים את כל ההרצאות ולפנות את האוניברסיטה על-פי הוראת פיקוד העורף.

כמה שעות לאחר מכן באר-שבע נותרה ריקה מאזרחים. אני לא מתכוון לשפוט את כל מי שנטשו את הדרום עם תחילת הסבב הנוכחי - אני מכבד את החלטותיו של כל אזרח ואזרח. אני לעומתם בחרתי להישאר כאן, כמו אחרים, כדי להציג לעצמנו, לשאר אזרחי ישראל, לאויבנו ולאזרחי העולם - העורף יישאר יציב ואיתן. גם ברגעים אלה, כשאזעקת "צבע אדום" נשמעת ברחבי הדרום, הבית שלי נמצא כאן, בבאר-שבע, ואני נשאר כאן.

תושבי הדרום מוזמנים לכתוב לערוץ הדעות של ynet באימייל: opinions@y-i.co.il

לפניכם: סרטון וידאו שצילם אסף פרהדיאן שמופץ ברשת לצורכי הסברה

עוד בסדרת "כותבים מהממ"ד" בערוץ הדעות של ynet:

מדינת "עד 40 ק"מ" / גלעד נאמן, באר שבע

אולי עכשיו תרגישו מה עובר עלינו / חגי ירון, אשקלון

אין זו תחושת שליחות מסוימת, אלא ההבנה הבסיסית שזה הבית שלי. לא במרכז הארץ בבית ההורים, לא בצפון הארץ אצל חברים - אלא כאן בדרום. וכמו רבים אחרים שלא יהיו מוכנים לפנות את הבית שלהם בשעת סכנה - כך גם אנחנו, אזרחי הדרום לא נפנה. ברור לי שלא כולם יסכימו עם אמירה זו. למשל, אריאנה מלמד שביקשה בטורה "ותרו על הגאווה" מכל אותם אזרחים לא להיות עקשנים ולפנות את עצמם מאזור מוכה מלחמה זה. אינני חולק על דבריה בדבר הסכנה הגדולה, אבל דווקא השיקול האמוציונלי, של חיזוק החוסן הלאומי, של איתנות העורף, הוא הקובע.

אסף מודה לתומכי ישראל בחו"ל, בשעה שאזעקה נשמעת בבאר שבע 

אינני קורא לאף אחד לסכן את חייו - חלילה. אבל השהייה בתוך המרחבים המוגנים לא תפגע בנו. היא רק תצביע על כך שלמדינה יש עורף חזק, עורף יציב, המסוגל להתמודד עם מצבים קשים. עלינו לזכור שזה לא המקרה הראשון של פגיעה בעורף. לאורך כל 64 שנות קיומה של המדינה ישובי העורף, אלה שיושבו בחזית, היו למעשה קו המגננה הראשון אל מול האויב. האתוס הלאומי היה חוסן ואיתנות - "כל הארץ חזית, כל העם צבא". הפעם איננה שונה מפעמים אחרות, ועלינו להבין זאת. עמידה איתנה זו לא נדרשת רק אל מול עצמינו ואל מול אויבנו - אלא לטובת העברת המסר של המציאות בה אנו נמצאים לכל העולם.

בשנים האחרונות אני מעורב בפעילות למען ישראל במספר מסגרות, בהן ארגון הדיפלומטיה הציבורית StandWithUs ויוזמות סטודנטיאליות נוספות. במהלך תקופה זו למדתי שהאופן שבו נתפשת המציאות בישראל ברחבי העולם, בייחוד בעיתות כאלו, שונה בצורה קיצונית מ"שגרת החיים" שלנו כאן בישראל. אין צורך לספר לכם כיצד נראים ונשמעים הדיווחים של עיתוני רבים בעולם סביב אירועי הימים האחרונים בישראל וברצועת עזה.

אני רואה בהישארותי בעיר בימים טרופים אלה, מלבד שמירה על החוסן הלאומי שלנו, גם שליחות - כשחלק מן מהדיווחים על המתרחש בארץ שגויים וכוזבים - אני מצלם קטעי וידאו קצרים שלי בכל פעם שנשמעת אזעקה ומספר, לכל מי שרק רוצה לשמוע, מה קורה סביבי - כי תמונה אחת באמת שווה אלף מילים. אני מאמין שמחובתינו להפיץ את התמונה האמיתית על המתרחש כאן, בכל מדיה זמינה ומוכרת.

אינני מתיימר להבין מה עוברים תושבי הדרום בשנים האחרונות, מאז תחילת הירי אל יישוביהם. אני גר ולומד בבאר שבע זו השנה הרביעית, ורק מדי פעם אנו סובלים מאותם טילים. אינני יכול לדמיין מה עובר על אותם תושבי שדרות ועוטף עזה הסובלים ממתקפות טילים כמעט מדי שבוע. זו אינה שגרת חיים הראויה לאף אדם. בסבב הנוכחי, כאשר מתבצעות מתקפות נבזיות על אוכלוסיה אזרחית בבאר-שבע ואף צפונה מכך - ‪-אני נשאר כאן - זקוף, גאה ואיתן - כדי להעביר את המסר לעולם.‬

אסף פרהדיאן, סטודנט שנה ג' באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. רכז תוכנית StandWithUs Fellowship.

Read this article in English