שתף קטע נבחר

אורי קופר

הכל מקצועי / חוזרים להתקיף

משחקי עונה עם 8 שערים, קבוצות שחוזרות מפיגור 4 ותחושה כללית שהעולם השתגע. למה ברוב הליגות עולה ממוצע הכיבושים ומתי זה יגיע אלינו (רמז: באיחור לא אופנתי)

בתחילת החודש, רגעים אחרי שבאיירן מינכן הביסה את המבורג, התיישב מאמנה יופ היינקס במסיבת העיתונאים. היינקס, מרוצה מעוד ניצחון, נשאל שוב על איכות ההגנה שלו, שספגה העונה רק חמישה שערים. "ההגנה עושה את העבודה", הכריז הפה מתחת לשיער הכסוף המסודר, "אבל מי שמבין כדורגל צריך להתלהב מההתקפה – היא הסיפור האמיתי".

 

אל תחמיצו את התקצירים ב-ynet ספורט:

 

צודק, היינקס. ההתקפה חזרה להיות מרכז הכדורגל. תוצאה של 2:5, כמו שהייתה בין ארסנל לטוטנהאם שלשום, היא כבר ממש לא עוף נדיר בכדורגל העולמי. בשבוע האחרון הסתיימו שלושה משחקים בגרמניה בתוצאה 2:4. משחק העונה בבלגיה הסתיים עם שמונה שערים, גם סראגוסה ולה־קורוניה ניהלו קרב של שמונה. אלה לא רק ריאל מדריד וברצלונה – התוצאות העונה נותנות תחושה שהעולם השתגע.

 

ממוצע השערים למשחק בליגות הגדולות ()
ממוצע השערים למשחק בליגות הגדולות

 

בחמישה משחקים באירופה השנה, ובעוד שניים בינלאומיים, חזרה קבוצה מפיגור ארבעה שערים לשוויון או לניצחון, אירוע שעד לא מזמן היה קשה לדמיין. הכוכבים הגדולים שוברים כל שיאי הבקעה. באנגליה ממוצע השערים הוא הגבוה זה 45 שנים וכך כמעט בכל ליגה שמכבדת עצמה, מספרד במערב ועד רוסיה במזרח. בליגת האלופות נחצה לאחרונה, לראשונה זה עשרות שנים, רף השלושה שערים בממוצע למשחק. אפשר להכריז על מגמה.

 

עוד ב-ynet ספורט:

 

המספרים מדברים בעד עצמם. בכל המגזינים המקצועיים על המשחק מנסים להסביר מה הוביל לשינוי, החיובי יש לומר. המשחק השתנה וחייבות להיות לכך סיבות.

 

ה-4:4 בין גרמניה ושבדיה. קאמבק מטורף שכבר אינו נדיר (צילום: AFP) (צילום: AFP)
ה-4:4 בין גרמניה ושבדיה. קאמבק מטורף שכבר אינו נדיר(צילום: AFP)

 

מומחה הטקטיקה הבריטי, העיתונאי ג'ונתן ווילסון, הרבה לאחרונה במאמרים בנושא. בבלוג שלו ב"גרדיאן" הראה ווילסון את הגידול בכמות המסירות שכל קבוצה מבצעת במשחק וכן בדיוק המסירות, שהגיע למספר מדהים של כ־80 אחוזים בליגות הבכירות. הנתונים האלה הם תוצאה של יותר ויותר קבוצות המשחקות כדורגל של שליטה בכדור. סגנון כזה של יותר שליטה מביא איתו יותר יוזמה התקפית ומצד שני מצריך שחקנים בעלי יכולות התקפיות, שמתמחים פחות בעצירת היריב. המשחק בתחום הזה הולך לכיוון חיובי.

 

ואכן, המאמנים המובילים לא משתמשים היום בשחקנים שיודעים לעשות רק הגנה. מגינים חייבים לפתח יכולות התקפיות רציניות, בלמים נדרשים לטכניקה וליכולת לצאת קדימה עם הכדור. אבל העמדה שבאמת הביאה לשינוי היא זו של הקשר האחורי, שבניגוד למה שרבים חושבים הולך ונעלם מהעולם – ואיתו נעלם גם טרנד קצר יחסית שהכתיר את העמדה על ידי מומחים למיניהם לחשובה ביותר במגרש.

 

דני אלבס. מגינים חייבים לפתח יכולות התקפיות (צילום: AFP) (צילום: AFP)
דני אלבס. מגינים חייבים לפתח יכולות התקפיות(צילום: AFP)

 

"מקאללה סטייל" יצא מהאופנה

קלוד מקאללה הצרפתי הוא בין השחקנים המעטים בהיסטוריה שרשומה על שמם עמדה במגרש. לפני כעשור, כשמקאללה כיכב בריאל מדריד ובצ'לסי, נכנס עולם הכדורגל לטרנד מטורף. כולם רצו "קשר אחורי מקאללה סטייל" – השחקן החכם שיודע להרוס את התקפות היריב. מלך התאקלים המתוזמנים. כשנשיא ריאל מדריד פלורנטינו פרס הבין שטעה כשזרק את מקאללה מהגלאקטיקוס, הוא מיהר להחתים את תומאס גראבסן הדני, שחקן שהיום, עם יכולות התקפיות מוגבלות, לא היה אפילו נשקל להחתמה לקבוצת המילואים. "מקאללה סטייל" הפך למצרך מבוקש. כזה ששום קבוצה רצינית לא יכולה בלעדיו.

 

התפקיד של שחקן "מקאללה" – או "כלב שמירה", כמו שכינו אותו אחרים – היה להגן על המרווח ("החור") שבין שורת ההגנה לשורת הקישור. אבל הטקטיקה השתנתה מאז, ומקאללה בעצמו, בעונה האחרונה בפריז סן־ז'רמן לפני שפרש בקיץ 2011, נאלץ לשנות תפקוד. דומיו נדרשים היום לעלות למעלה עם הכדור כשהדבר אפשרי, לחדור לרחבה מאחור כדי ליצור יתרון מספרי ואפילו לנהל דאבל־פסים באגפים. החור נשאר חשוף ויותר שחקנים משתתפים בהתקפה. התפקיד מת, יחי הפליימייקר האחורי החדש.

 

קלוד מקאללה. תפקיד שהולך ונעלם (צילום: AP) (צילום: AP)
קלוד מקאללה. תפקיד שהולך ונעלם(צילום: AP)

 

קבוצות שרוצות לנצח מעדיפות היום עוד שחקן מוסר על מתקל. אנדרה פירלו, צ'אבי אלונסו, סמי חדירה, סרג'י בוסקטס, מייקל קאריק – הקשר האחורי ביותר בכל הקבוצות הגדולות הוא בעצם קשר מרכזי עם יכולות התקפיות. מנצ'סטר סיטי הפכה את יאיא טורה לשחקן התקפה מדהים, ואת האחורי הקלאסי האחרון שלה, נייג'ל דה יונג, היא שלחה לאיטליה.

 

התקופה שבה היללו את הקשר האחורי האמיתי, הביאה לירידה בכמות השערים בעשור הקודם. והיום, כשההתמקדות היא בשליטה במגרש ובשחקנים טכניים, כמות ההבקעות שוברת שיאים. גם בישראל נראתה ירידה ואז עלייה, אבל בעוד הירידה הייתה ברורה העלייה דווקא מתונה וכמות השערים בממוצע למשחק העונה נמוכה מזו שהייתה בשלוש העונות הקודמות.

 

הליגות ההגנתיות באירופה ()
הליגות ההגנתיות באירופה

 

הסיבה שוב נעוצה בטרנדים. בדיוק כמו שנהוג לומר שטרנדים אופנתיים מגיעים לפריפריה רק כשהם עוזבים את ת"א, כך ישראל היא פריפריה לכדורגל העולמי. פה מאמנים עדיין מהללים את חשיבות הקשר האחורי ההורס ומציבים לפחות אחד כזה בהרכב. ומי שראה את הדרבי התל־אביבי יודע בדיוק במה מדובר. נשארו מאחור – תרתי משמע.

 

התוצאה היא שהליגה הישראלית נמצאת בין עשר הליגות בעלות מספר השערים הנמוך ביותר באירופה. במקום הראשון ניצבת יוון, הליגה שבה רשום מספר הקשרים האחוריים הגדול ביותר בעולם. יתר הרשימה מורכבת בעיקר ממדינות מזרח אירופה, שגם לשם טרנדים מגיעים מאוחר. בדיוק כמו בישראל.

 

הליגה היוונית. כמות השערים הנמוכה ביותר (צילום: gettyimages) (צילום: gettyimages)
הליגה היוונית. כמות השערים הנמוכה ביותר(צילום: gettyimages)

 

מלכוד הכוכב ההתקפי

הכישלון בחיפה של ראובן עטר, כוכב עבר התקפי ויצירתי, אינו נדיר. רוב המאמנים המצליחים בעולם לא היו שמות גדולים כשחקנים או שרשמו קריירה יפה כשחקנים עם אוריינטציה הגנתית. דוגמאות הפוכות קיימות, אבל נדיר שכוכב התקפי מצליח כמאמן בקבוצה גדולה.

 

ההסברים לעובדה הזו הם כמובן לא מדעיים, אבל בהחלט מעניינים. התפיסה המרכזית בנושא היא שמאמנים שהיו כוכבים התקפיים גדולים לא מצליחים לתפוס שלשחקנים שלהם אין היכולות שהיו להם כשחקנים ולכן הם מטילים עליהם משימות הגדולות ממידותיהם ושאינם מסוגלים לבצע. "הכוכב" לשעבר מאמין, למשל, שאם חלוץ יגיע לעמדה מסוימת, הוא יצליח ליצור לעצמו מצב הבקעה כיוון שהוא "מדמיין" את עצמו כזה שנמצא עם הכדור.

 

ראובן עטר. מלכוד הכוכב ההתקפי (אורן אהרוני) (אורן אהרוני)
ראובן עטר. מלכוד הכוכב ההתקפי(אורן אהרוני)

 

אבל אין זה ההסבר היחיד. יש הטוענים ששחקני התקפה פשוט אינם רואים

את המגרש מעמדה אחורית הנדרשת למאמן או שהם משחקים כדורגל התקפי מדי (מתאים למקרה עטר). אחרים מאמינים שכוכבי עבר מתקשים לנהל קבוצה כיוון שהם עצמם נשארים הכוכבים הגדולים – אלה שתופסים את רוב הכותרות – ועדיין שמים את עצמם, ולא את הקבוצה, במרכז.

 

ואולי ההסבר מצוי דווקא אצל מי שממנה את אותם מאמנים. יכול להיות שבניגוד לכלל ציבור המאמנים, שזוכים לתפקיד בזכות אמונה ביכולת שלהם, כוכבי ההתקפה לשעבר מקבלים עבודה רק בזכות שמם שהולך לפניהם מהעבר ולא בזכות יכולת. זה קרה עם מרקו ואן באסטן, זה קרה עם דייגו מראדונה. אלי אוחנה – אתה לא לבד.

 

לתגובות והצעות: ori-c@yedioth.co.il

 

למעקב בטוויטר: #CoopSport

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: EPA
יופ היינקס, באיירן מינכן
צילום: EPA
אריה מליניאק
מומלצים