כשהיינו שיכורי ניצחון. העיתון שאחרי כ"ט בנובמבר

"מדינה עברית", הכריזה הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" ביום ראשון, יום לאחר שעצרת האו"ם הצביעה בעד תוכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947. ברוב של 33 קולות נגד 13 אישרה אז מליאת האו"ם בשעה 00:40 את תוכנית החלוקה. 65 שנים בדיוק אחרי, אישרו חברות האו"ם ברוב של 138 תומכות מול 9 מתנגדות בלבד את קבלת פלסטין כמדינה משקיפה בארגון. גם אם זה לא ממש אותו הדבר - בסוף השבוע הזה ניזכר איך זה נראה בעיתון כשנולדת מדינה.

השבוע לפני, כתבות קודמות:

• זוהר ארגוב מת, המשטרה חוקרת
• העיתון בבוקר שאחרי רצח רבין
• כשנתניהו וערפאת לחצו ידיים
• כשהאופנובנק טעה ונתפס
• לראות את ירושלים ולמות
• שטר של 500 שקל, מסעדות עד 22:30
  

(צילום: ארכיון ידיעות אחרונות)

אולם העצרת הכללית בעת ההצבעה

אוסוולדו ארניה מברזיל ניהל את הישיבה ההיסטורית. הוא לא התיר להצביע על דחייה לפני ההצבעה. ארניה הכשיל גם את מזימותיהם של הנציגים הערבים שקמו פעם אחר פעם וניסו בתחבולות כדי למנוע את תבוסתם, נכתב אז בעיתון, שכלל שני עמודים בסך הכול במהדורתו הראשונה.

נציג לבנון ניסה לדחות את ההצבעה ממש ברגע האחרון, אך השגריר הסובייטי אנדריי גרומיקו - מי שלימים יהיה שר החוץ של ברית המועצות - אמר שלא נשתנה דבר ב-24 השעות האחרונות שלפני ההצבעה וגם לא ישתנה דבר: "בשאלת ארץ ישראל דנים 25 שנה ולא מצאו פתרון. איך אפשר לצפות לפתרון במשך 24 שעות?". אגב, ארבע מדינות שתמכו אז בחלוקה הצביעו שלשום נגד צירוף הפלסטינים - ארצות-הברית, קנדה, פנמה וצ'כיה (אז צ'כוסלובקיה). בריטניה נמנעה ב-1947 וגם השבוע לא הצביעה בעד או נגד.

החגיגות בארץ ישראל לא איחרו לבוא. כתב "ידיעות אחרונות" דוד גלעדי תיאר אז את החגיגות בעיר העברית הראשונה. "תל-אביב לא נתנה תנומה לעיניה בלילה שעבר. היא יצא מכליה. נתנה פורקן לשמחה, שדורות רבים הלכו וערגו עליה ולא זכו לה. היא התהוללה, השתוללה, נסחפה לסופה של התלהבות שהקיפה גדול וקטן. נתנה את קולה בשיר עד כלות הנפש, יצאה בריקוד מסחרר עד שאלפים סובבו במעגלות-מעגלות, הריעו בחצוצרות, הניפה דגליה, הריקה כוסות של ברכה לחיי המדינה העברית. צחוק היה מנת חלקם של עני ועשי, נער וזקן, נשים ואף הלבנה צחקה מלמעלה עד שמסר את מקומה לשמש, שאף היא זכתה לראות בני תשחורת שרים ורוקדים בחוצות העיר. תל-אביב הייתה שיכורת ניצחון".

לא לנשל את האוכלוסייה הקיימת

בראש אותו עמוד, תחת הכותרת "חזון המדינה העברית - והגשמתו", לצד שיר המעלות (תהלים קכ"ז) הודפסו טקסטים מכוננים וקצרים של גדולי הציונות - בנימין זאב הרצל, מכס נורדאו, ח.נ. ביאליק, אחד העם, א.ד. גורדון,

 חיים ווייצמאן (כך נכתב אז שמו), זאב ז'בוטינסקי, דוד בן-גוריון וברל כצנלסון.

"הציונים טוענים - דומני שבנוסח הזה מסכימות כל המפלגות - כי אם יהיה בארץ משטר מדיני מסייע, יוכיחו בפועל, שארץ ישראל עשויה להכיל את המיליון של האוכלוסייה הערבית הקיימת, ועוד מיליון מקומות כלכלה שמורים בשביל צאצאיה, ועוד מיליונים רבים של עולים יהודים, ונוסף לכך - שלום. זהו האומדן שלנו. וזוהי טענתנו", צוטט ז'בוטינסקי שבע שנים אחרי מותו.

עוד טען מנהיג הרוויזיוניסטים כי "שטח זה אנו תובעים. ודומני שכך יתבטל לחלוטין כל חשד, שמא מישהו, מאיזו מפלגה שהיא מתכוון בתוכניותינו לנשל את האוכלוסייה הלא-יהודית הקיימת, או להדריך את מנוחתה".

חגיגות בירושלים, 1947(צילום: פנחס, לע"מ)

חגיגות ברמאללה, 2012(צילום: gettyimages)

בן גוריון הדגיש את ההגנה ליהודי העולם. "מדינה יהודית פירושה - ביטחון יהודי. אם יש דבר שיהודי חסר בעולם כולו - הרי זהו ביטחון... אנו רוצים כאן לשאוף לביטחוננו בכוח עצמנו ובאמצעי עצמנו... יש לנו אידיאלי חיים יהודיים ואנושיים - אין סתירה ביניהם, להיפך, הם משלימים זה את זה".

בצד אלו פורסם בגיליון ההיסטורי גם כמה בתים משירו של ביאליק "ברכת עם".

אִם-לֹא אֶת-הַטְּפָחוֹת – רַק מַסַּד יְסַדְתֶּם –

רַב-לָכֶם, אַחַי, עֲמַלְכֶם לֹא-שָׁוְא!

הַבָּאִים – וּבְנִיתֶם וְטַחְתֶּם וְשַׂדְתֶּם,

עַתָּה רַב-לָנוּ אִם נָטוּי הַקָּו.

גּוֹי קַו-קָו אֲנָחְנוּ! מִקַו לָקָו קוֹמְמוּ

שִׁמֲמוֹת עוֹלָם וּבְנוּ בִנְיַן-עַד!

יֶשׁ-יוֹם – וּמִיָּם עַד-יָם יֵצְאוּ יִשְׁתּוֹמְמוּ

לִרְאוֹת מַה-פָּעַל קְטֹן גּוֹיִם, עַם נָד.

אַל-תֹּאמְרוּ: קָטֹנּוּ – הֲטֶרֶם תִּתְבּוֹנְנוּ

פְּנֵי אֲבִיר יַעֲקֹב הַהוֹלְכִים בַּקְּרָב;

מִימֵי זְרֻבָּבֶל יָדֵינוּ לֹא-כוֹנְנוּ

מִפְעַל אַדִּירִים כָּמֹהוּ וָרָב.

מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת? הַבּוּז לַמִּתְלוֹצְצִים!

מַלְּטוּ אֶת-עַמְּכֶם וְאִתִּים עֲשׂוּ –

עַד-נִשְׁמַע מֵרָאשֵׁי הֶהָרִים מִתְפּוֹצְצִים

קוֹלוֹת אֲדֹנָי הַקֹּרְאִים: עֲלוּ! 

אף ערבי לא הופיע היום בתל אביב

למעשה, הארץ חולקה לפי התוכנית לשישה אזורים, שלושה יהודיים ושלושה ערביים, עם נקודות חיבור בין אזור לאזור. ירושלים וסביבותיה (לרבות בית לחם) הושארו כמובלעת בינלאומית בחסות נציב מיוחד מטעם האו"ם. מכלל שטחה של ארץ ישראל המנדטורית (כ-26,323 קמ"ר) נועדו למדינה היהודית 56.74%, כלומר 14,936 קמ"ר, ולמדינה הערבית 42.88%, כלומר 11,287 קמ"ר. 100 הקמ"ר הנותרים נועדו למובלעת ירושלים.

מרכז הארץ לפי תוכנית החלוקה של ועדת האו"ם

גם בתל-אביב המצב השתנה. "אף ערבי לא הופיע היום בתל-אביב", נכתב ב"ידיעות אחרונות" בעיתון שהתמלא דיווחים על מקרי האלימות. "בגבולותיה של יפו עמדו משמרות של צעירים ערבים ועצרו כל ערבי שניסה לעבור לתל-אביב. גם פועלי התערוכה הערביים לא באו לעבודה". מנגד, משפחות יהודיות שגרו אז באזור הגבול בין תל-אביב ליפו הוציאו את הרהיטים מדירותיהן ועברו לעיר העברית. גם הערבים שגרו באזור עברו ליפו.

ב-2 בדצמבר פתחו הערבים בשביתה ברחבי הארץ. גם אז תקפו ערבים אוטובוסים של יהודים. הקורבן הראשון היה מרדכי מקס פיין מתל-אביב, שנפגע מאבן בראשו כשנסע במונית ליד רמלה. כעבור כמה שעות מת מפצעיו והוא בן 39.

סופר "הארץ" הותקף ונפצע ליד קולנוע רקס

זו הייתה רק אחת משורה של תקריות אלימות. ברמלה נפצעו ארבעה יהודים, אחד מהם קשה, מאבנים שזרקו לעבר המונית שבה נסעו מתל-אביב לירושלים. נוסעי המונית סיפרו כי במקום עברה מכונית משוריינת של המשטרה הבריטית, ונוסעיה סירבו ללוות את הפצועים לבית החולים. בדרום נתקלה פלוגת נוטרים יהודים, שנסעה בדרך לגת, במחסום אבנים סמוך לסלוג'ה. גם הדרך בין נס ציונה לכפר אהרון נחסמה. בחיפה הותקף יהודי על-ידי ערבי באלות ובאבנים, וגם הותקפו אוטובוסים שבהם נסעו יהודים וגם משאיות של הנמל ואמבולנסים.

בירושלים נפצעו כמה יהודים ורכוש בשווי אלפי לירות הועלה באש, במהלך השעות הראשונות לשביתה הערבית. יום האימים, כפי שכונה אז בעיתון, החל ב-8:00 בבוקר, כשכמה מאות ערבים יצאו בהפגנה משער יפו לכיוון בית מושל המחוז. חלק מהם היו חמושים בנשק חם והיתר נשאו אלות ואבנים. הם ניפצו חלונות בחנויות היהודיות, אך המשטרה הבריטית לא התערבה. רק כשהערבים התקרבו לבניין ג'ינרלי ירו הבריטים באוויר והמפגינים נמלטו.

ואז הערבים החלו לפגוע ביהודים. הפצוע הראשון היה אשר לזר, סופר "הארץ" בירושלים שעמד ליד קולנוע רקס. הוא נלקח לבית החולים הדסה ומצבו הוגדר אז יציב. זמן קצר לאחר מכן נורה ונפצע קשה יהודי בן 40 שעבד בחנות ברחוב הנסיכה מרי. שוטרים בריטים פיזרו את התוקפים באמצעות אלות ואלו נמלטו למרכז מסחרי - שם זרקו לפידים בוערים לתוך חנויות של יהודים. בחנויות אחרות שדדו הפורעים את כל הסחורה. בסך הכול נפצעו באותו יום בירושלים 18 יהודים, רובם מאבנים וממוטות ברזל. בעקבות האירועים הוטל עוצר על האזורים הערביים בעיר בשעות החשיכה.

לנוכח המצב התקיים דיון באו"ם על המצב בארץ ישראל. פקידי מזכירות הארגון הגיעו למסקנה שמועצת הביטחון תוכל להפעיל "לחץ מוסרי" על הארצות הערביות כדי שיימנעו מכל פעולה שוועדה מטעם האו"ם תגיע לארץ ישראל. ה"ניו-יורק טיימס" כתב אז שאם הערבים לא ישלימו עם החלוקה, הרי מחובתה של מועצת הביטחון לאכוף את הפתרון שהוסכם עליו על-ידי בריטניה. במקביל, איגוד יהודי פולין פנה לנשיא ארצות-הברית דאז, הארי טרומן, על-מנת לספק נשק לכוחות המגן היהודיים.

ביום השני לשביתה הערבית גברו המהומות. במשך שעות התנהלו חילופי אש בתפר בין תל-אביב ליפו. פורעים ערבים ניסו אז לפרוץ לנווה שלום ולשכונת ברנר. שני יהודים נהרגו ו-16 נפצעו. וכך תואר אחד האירועים הקשים ב-3 בדצמבר: בשעה 8:00 בבוקר נקראו הכבאים לדליקה ברחוב ברנט 2 בתל-אביב, שם הוצתה חנות. כאשר מכונית הכבאים הגיעה למקום נורו עליהם יריות מנשק אוטומטי מהשוק הערבי הסמוך. למקום נזדמנה מכונית משוריינת של המשטרה הבריטית ואריאל כספי, ממפקדי הכבאים, ביקש מהשוטרים לחפות על עבודות הפינוי.

ומה עשו החיילים הבריטים? ה"דיילי אקספרס" דיווח אז כי מאות חיילים משוחררים בריטים התנדבו לשירות בצבאות מדינות ערב. קפטן רוי פאראן הסביר: "אני בעד הערבים, הם ראויים לכך". מנגד פורסם מאמר של הקולונל אשר לינקולן, שכתב: "ארץ ישראל שייכול ליהודים, תנו להם להיכנס לתוכה".