המחשב הנייד נשכח במסעדת המלון ונגנב. מי יפצה?

בת שבע בוגנים ירדה באמצע הקיץ לבלות חופשה באילת. משך 3 ימים התארחה במלון אסטרל ווילג'.

• שלמה אליהו: ייקח לי חודשים להבין מה קניתי
• נפגעי חרדה: להרחיב את מעגל הזכאים לפיצוי
  

ביום הראשון לשהותה במלון, בשעות אחר הצהרים, הבחינה בוגנים בחסרונו של התיק עם המחשב הנייד שלה. בוגנים שחזרה את מהלכיה באותו היום. היא נזכרה כי עבדה עם המחשב בארוחת הבוקר. כנראה שכחתי אותו במסעדת המלון, אמרה לעצמה.

בוגנים מיהרה לדווח על האבדה לקב"ט המלון. בשעות הערב הקב"ט הודיע לה כי תחקר את העובדים ובדק את מצלמות האבטחה. התיק לא נמצא.

המלון לקח אחריות?

אובדן המחשב המשיך להציק לבוגנים. ביום השלישי לשהותה במלון, החלה לתשאל את עובדי המלון. חקירותיה הובילו אותה לאחד העובדים אשר סיפר כי מצא את התיק עם המחשב ומסר אותו למארחת של מסעדת המלון.

בוגנים מיהרה אל הקב"ט התורן. זה ערך בירור עם המארחת. בוודאי, נזכרה המארחת מיד, המחשב הועבר אלי ואני מסרתי אותו לבן זוגה של בוגנים. למחרת נערך עם המארחת ברור נוסף. הפעם עם הקב"ט הראשי. בפני זה התוודתה כי הניחה את התיק על כיסא המארחת ובזמן שעזבה את מקומה כדי להושיב אורחים, התיק נעלם.

כל בר בי רב יאמר כי אחריות המלון במקרה זה ברורה כשמש. מרגע שעובד המלון מצא את המחשב, היה עליו להעביר אותו לקצין הביטחון וזה היה חייב לאתר את האורח שאיבד אותו. זאת לא נעשה.

האם המלון לקח אחריות? האם התנצל בפני בוגנים? האם הציע לשלם את מחיר המחשב בסך 1,800 שקל? בוודאי שלא. המונח "אחריות" אינו מופיעה במילון של התאגידים בארצנו.

במקום לקחת אחריות, הפנו מנהלי המלון את בוגנים אל מבטחת המלון, חברת הביטוח הכשרת הישוב. את אשמה באובדן המחשב, הטיחו מסלקי התביעות בבוגנים, עזבת את המסעדה והפקרת שם את התיק. מה את רוצה מהמלון, כך נזפו בה, הודעת על האובדן באיחור ועובדי המלון עשו ככל יכולתם על מנת לסייע לך, כשירות הניתן לכל אורחי המלון.

בקיצור, בוגנים הבינה שללא תביעה משפטית, ישועה לא תצמח לה, לא ממלון אסטרל ווילג', בוודאי לא מהכשרת הישוב. היא נאלצה להגיש תביעה.

למה התיק נשאר בחדר האוכל?

שופטת בית משפט השלום בחיפה, נסרין עדוי, שמעה את עדותה של בוגנים וגם את עדות בן זוגה. עדויותיהם עשו עליה רושם אמין ומהימן ביותר.

לעומת זאת, את עדויות עובדי המלון שהיו מעורבים באירוע, לא התאפשר לשופטת לבחון. פשוט משום שמקבלי ההחלטות בהכשרת הישוב החליטו שלא להביא את העובדים לעדות. "הימנעות הכשרת הישוב מהבאת עדים רלבנטיים", קובעת השופטת, "אומרת דרשני ופועלת לרעתה".

גם אם לא הבאנו עדויות רלבנטיות, טען נציג הכשרת הישוב בדיון, עדיין נותרה לנו טענה משפטית עקרונית: לא מתפקיד המלון לשמור על חפצי האורחים.

זה לא נכון, השיבה השופטת עדוי, לפי חוק השומרים, המלון אחראי לחפצי האורחים, אלא אם כן יוכיח כי האבדה נגרמה שלא ברשלנות המלון.

אבל לפי חוק השומרים, התריס נציג הכשרת הישוב, המלון אחראי רק לחפצים שעליהם דיווח האורח בדלפק הקבלה עם הגעתו למלון. בוגנים לא דיווחה על המחשב הנייד.

גם זה לא נכון, השיבה השופטת עדוי, לפי חוק השומרים חובה לדווח רק על כספים, ניירות ערך, או חפצי ערך. מחשב נייד הוא רכוש רגיל שאורחי מלונות נוהגים להצטייד בו. הטלת חובת דיווח על מחשבים ניידים, תחטיא את מטרת החוק ותסרבל את מהלך שהותם והנאתם של האורחים משירותי המלון.

כעת, משהוסרו הטענות המקדמיות, עברה השופטת לדון בשאלה אם המלון הוכיח כי הוא לא התרשל בשמירת המחשב הנייד.

אכן, מודה השופטת, בוגנים שכחה את התיק בחדר האוכל. גם את ההודעה על היעלמות התיק היא מסרה באיחור. עדיין, קובעת השופטת, אין בכך כדי לפטור את המלון מאחריותו למה שקרה לאחר שעובדי המלון מצאו את התיק. במקום למסור את האבדה למחלקת הביטחון, שמתפקידה לטפל בשמירת חפצים ובהשבתם לאורחים הנכונים, עובדי חדר האוכל השאירו את התיק עם המחשב במסעדת המלון. בכך נפלה התרשלות בתהליך הטיפול באבדה לאחר שנמצאה.

בגלל התרשלות זו, בסופו של יום, התיק עם נייד לא הגיע לידי בעליו. אלמלא טיפולם הכושל של עובדי המלון, סביר להניח, כי התיק עם הנייד היה חוזר לידי בוגנים ולא היה נגרם לה כל נזק, חרף העובדה כי בוגנים היא זו ששכחה את התיק במסעדת המלון.

השופטת מחייבת אם כן את הכשרת הישוב לשלם לבוגנים את שווי המחשב בסך 1,800 שקל ובנוסף בסכום של 1,500 שקל עבור עוגמת הנפש שנגרמה לה עקב אובדן המחשב. מדובר במחשב שהכיל חומר ומידע אישי ועסקי, מסבירה השופטת את החלטתה, שלא לדבר על הפגיעה בהנאתה מחופשתה עקב התעסקותה בנושא וניסיונותיה לאתר את האבדה.

ולבסוף נשאלת השאלה, מדוע הלכה הכשרת הישוב לבית המשפט עד הסוף, בטענות כל כך מופרכות? היא עשתה זאת משום שאצל שופטים אחרים, המשפט היה מסתיים אחרת, ואני אומר זאת בלב כואב. למזלה הטוב של בוגנים היא נפלה על שופטת שניחנה ב"לב שומע", כמאמר שלמה המלך, שופטת המציבה את האדם במרכז ואינה מהססת להטיל על תאגידי הביטוח סנקציות עונשיות כשהיא מזהה עוול בהתנהגותן.

אילו כל השופטים היו מסוגה של השופטת נסרין עדוי, לא הייתה נדרשת מחאה חברתית. מטרותיה היו מושגות באולמות השופטים.