מטרופולין מגישים מעדן, טל פרידמן סטייק מעושן
האלבום השלישי של מטרופולין גרם לשי להב להעריך אף יותר את היצירתיות והדיוק המקצועי של המפיק המוזיקלי עופר מאירי. מצד שני, גם האלבום החדש של טל פרידמן, שמקדיש אפס מחשבה על מה ראוי וצריך, יכול ללמד מוזיקאים איך עושים את זה
היה לי מאד לא פשוט עם שני האלבומים הראשונים של מטרופולין. התפעלתי כמו כולם מההפקה המוזיקלית המרהיבה והמעודכנת, מההקפדה הכמעט אובססיבית על כל פרט - הכל כך שונה מאווירת הדאחקה הישראלית - ומהקונספט המהודק. כולנו, אחרי הכל, ילדי "החומה".
עוד תווי שי בערוץ המוזיקה של ynet :
- בלי ריאליטי בלי דמעות: פשוט אלבומים טובים
- החדש של דונלד פייגן: טוב שבאת, נמאס ממך
דוקו מוזיקה: ישראלים אוהבים רק רוק ישראלי?
אבל מהעבר השני, הרגשתי שהיצירה מגיעה מהחלק הלא נכון של הבקבוק - צידו החיצוני; שעופר מאירי, מפיק מוזיקלי גאוני באמת, איפשר להפקה המוזיקלית להשתלט על ערכי היסוד של היצירה - מילים ולחן, ושהשירים הם רק בסיס, לפעמים תירוץ, לדבר החשוב באמת: שואו אוף ראוותני של משחקי סאונד.
אני יודע, אני יודע. ככה זה עובד מעבר לים. המפיק המוזיקלי הפך ליוצר החשוב באמת. אלוהים קטן המושך בחוטים, שאליהם מחוברים זמרים מתחלפים, הנעים על פי צרכיו. ומארק רונסון וגו'. אבל אני, שוטה סנטימנטלי, עוד מאמין ברעיון של שיר שנולד מתוך רעב אמיתי, על הגיטרה או הפסנתר, בלי מחשבה על קונספט ומעטפת.
אולי זה מה שהופך את "השלישי", האלבום החדש של מטרופולין, להרבה יותר חביב עליי. יש לי תחושה, שעופר מאירי נמצא כבר בשלב שאחרי השופוני, ויכול עכשיו לדבר - כמו בשיר המצויין של מיכה שטרית הכלול באלבום: "כמו ילד. ישר ללב".
לשינוי הזה יש כמה ביטויים ברורים. קודם כל, ה"קונספט" הקדוש איבד מעט מקדושתו. אין קשר ברור בין כל השירים, לפחות ברמה התוכנית. הסאונד ההזוי-דרמטי נמצא שם כל הזמן - מה שהופך פתאום כל רצועה ליצירה בפני עצמה, ולא לעוד לבנה בקיר של מאירי.
"ישר ללב", מיכה שטרית כתב נפלא
גם הקאסט השתנה והתרחב. החבורה הקבועה של דנה עדיני, אפרת גוש וברק גביזון עדיין מופיעה כאן, אבל לצידה מככבים גם שמות כמו ברי סחרוף ומיכה שטרית - לבטח לא בובות על חוט, שמאירי יכול להשתמש בהן כאוות נפשו. ואכן, שטרית כתב בעצמו (ונפלא) את "ישר ללב", והלחין בצוותא עם מאירי, כשהמילים והלחן של "בתחנה הבאה" מתחלקים בין מאירי וברי סחרוף. הקרדיט המשותף חוזר גם ב"שם, כי אין כבר כאן" התמוה משהו של מוניקה סקס.
Six heures, הפנינה של האלבום, שמוכיחה שריף כהן היא שחקנית ורסטילית הרבה יותר מכפי שהיה נדמה באלבום הבכורה שלה, נכתב בידי פטריסיה אורי כהן, אמא של ריף. מאירי הלחין אותו נפלא, על פי יצירה של רחמנינוב.
ובכלל, באלבום הזה מאירי היוצר מגלה יכולות הרבה יותר משכנעות מבשני האלבומים הקודמים. אולי בגלל שמאירי המפיק הרשה לו להרים את הראש. אני אוהב בעיקר את "לשחק עם הראש", שהוא כתב והלחין יחד עם צליל דנין, זמרת אלמונית ומצויינת. מצויינת דווקא בגלל שהיא לא זמרת "מושלמת", ויש לה סוג של שריטה וזעקה אמיתית בצורת ההגשה.
ריף כהן מוכיחה שהיא הרבה יותר ורסטילית ממה שנדמה היה
ועדיין, אני מתקשה ליישר קו עם העיתונאים המתייחסים לעופר מאירי כאל מתת אל, שנחתה על חוף המוזיקה הישראלית הפרימיטיווית והאומללה, כדי לתת לה את נשיקת החיים. ומה שחשוב הרבה יותר - את תווית המעודכנוּת המוזיקלית. הוא ללא ספק מפיק מוכשר במיוחד, עם צליל ייחודי ודומיננטי, אבל גם "השלישי" - טוב ומשופר ככל שיהיה - עדיין סובל לטעמי מאותן מחלות ישנות של צליל בומבסטי מדי לפרקים, של דרמה מלאכותית ומיופייפת שאין לה תמיד כיסוי בשיר העירום, ושל ויתור על רגש אמיתי לטובת אווירה.
ולכן, גם אחרי כמה וכמה האזנות לאלבום הזה, אני מקטלג אותו במגירת האלבומים המרשימים/ מגניבים/ מחניפים לאוזן. אבל לא בהכרח מחממי הלב. החדשות הטובות הן שמאירי מכוון גם לשם. ולפעמים אפילו פוגע.
כשהגיטרה מנסרת את הבשר
אני מניח שעבור עופר מאירי, אלבום הבכורה של טל פרידמן והחתולים השמנים הוא פחות או יותר האנטי-קרייסט. אם עופר מאירי מנסה לספק לכם את הצליל הבינלאומי הכי מעודכן של הרגע, הרי שפרידמן נשמע כאילו לא קרה כלום מאז שנות השבעים, ואפילו גאה בזה.
אם מאירי מגיש לכם ארוחת גורמה שכל רכיב שלה נבחר בקפידה, ועבר אינספור תהליכים ועיבודים בדרך לצלחת - הרי שפרידמן זורק לכם על השולחן גוש אסאדו מדמם, שלא עשוי באופן אחיד, ולא מתבייש גם לתקוע גרעפס תוך כדי הגשה. אם מאירי מקפיד על מידתיות, ולפעמים נדמה שהשירים שלו הם פרי של נוסחה מתמטית מדויקת, הרי שפרידמן לא נרתע מסולואי גיטרה ארוכים עד אינסוף, וצעקות ספונטניות שלא יכולות להיות פרי של שום מתכנת גאוני.
אני יודע, להשוות בין עופר מאירי וטל פרידמן זה לא הוגן. כמעט מופרך. מאירי הוא מוזיקאי מקצועי וחשוב, כבר שנים. זאת אמנותו, זאת מיומנותו. ואילו פרידמן הוא שחקן קומי ענק, עם תשוקה למוזיקה שרק בשנים האחרונות זוכה לביטוי. ביטוי איזוטרי, מבחינה כמותית לפחות, בהשוואה ליתר מפעולותיו. אבל זה מה שיפה במוזיקה, שהיא לא הוגנת. ואני חייב להודות שהאלבום הקצר של פרידמן וחתוליו השמנים - רק שש רצועות - ריגש ושימח אותי יותר מהאלבום הסופר מושקע של מאירי.
כשמפרקים את האלבום הזה לגורמים, קשה להבין את ההתלהבות שלי. טל פרידמן רחוק מלהיות זמר גדול, בייחוד ברגעים שבהם הוא לא צועק. ככותב ומלחין יש לו כמה רגעים יפים (אני מת על שורה מתוך "מנהיה פה": "אז אומרים, גם אווה בראון הייתה אישה"), אבל לא כאלה שמייחדים אותו ביחס לאחרים. והשירים רצופים באינספור קלישאות של תפקידי גיטרה ותופים.
אבל אלה קלישאות מודעות לעצמן. וזה בדיוק היופי שבאלבום: פרידמן לא שם זין. הוא עושה רוקנרול, כמו שרוקנרול צריך להיות - מתוך אהבה, זעם, פחד, תשוקה (כבר אמרתי, אני יודע, אבל יש כאן הרבה ממנה), ועם אפס מחשבה על - מה יגידו, או מה צריך.
ומתחת לכל זה, יש את אותה כריזמה, שמייחדת אותו גם כקומיקאי. תערובת של טירוף אמיתי, עם לב גדול. ויש גם לא מעט אמיתות, שמתחבאות כאן מאחורי הגיטרה בס תופים (יופי של הפקה מוזיקלית, של מתן כהן) והדימוי הטל פרידמני המוחצן.
"מפיקים הפחידו אותי, תקעו לי סכין בגב", הוא צועק, בהתכוונות מלאה, רגע לפני שהוא מודה שהיום, "רק אני מפחיד אותי". ב"ליין סטיילי" הוא מספר על פחד מוות אמיתי. וחולק את הדאגה שלו ב"מנהיה פה" לגורל המקום הזה, עם המסקנה
שתמיד יישאר "חתול שמגרגר, ואין מקום אחר".
ולא פחות חשוב: פרידמן נכנס לנישה שהיא כמעט ריקה לגמרי כרגע אצלנו. זאת של הרוקנרול הישן והטוב, שלא מפחד מסולואים ארוכים, מצעקות בפזמון, ומהצדעה ברורה ומודעת לעצמה ללהקות מטאל קלאסיות. הרפרנס הישראלי הכי קרוב לזה שמצאתי הוא סטלה מאריס. ולמי שלא הבין, מדובר במחמאה.
בשורה התחתונה, טל פרידמן מתגלה כאן כמוזיקאי אמיתי. כן, בוער וגם מוכשר. הרבה יותר מקוריוז של שחקן שמשתעשע בלהיות זמר. ועם רמת המחוייבות והאנרגיות שיש לו, אפשר היה להאיר (ולהעיר) לפחות עשרה רוקרים בני עשרים ומשהו, שנורא מודעים לעצמם, ולזווית שבה הם צריכים להסתכל למצלמה.
