"שתי סינדרלות": צריך לדעת לרדת מהעקבים

לפני קצת יותר משנה הצהירה השחקנית עינת ויצמן בראיון למוסף הורים ברשת, כי העלתה על הכתב סיפור פמיניסטי שכתבה לבתה ובהשראתה, מתוך ייאוש מהספרות המאוד לא פמיניסטית שיש לילדים. והנה יצא מבתי הדפוס הספר המובטח, "שתי סינדרלות", ונותר רק לראות מהו אותו פמיניזם שביקשה ויצמן להעלות על מדף הספרים - ולמי מכוון המסר.

•  הסיפורים הכי חמים - לפני כולם - בפייסבוק של ynet
• "קפטן תחתונים ": נמוך, אבל קורע
• שירה גפן מטפלת בפחדים  
• "טינקרטנק ": התשובה של זרחי לטינקרבל
  

בשנים האחרונות ראו אור בעברית ספרים המיועדים לשכבת הגיל הרך, שמהם מצטיירת תמונת עולם שונה מזו שמבטיח דיסני לילדות כבר עשרות שנים. "הנסיכה חכמולוגה" של בבט קול, למשל, מסרבת להתחתן, נהנית מרווקותה "ולעשות רק מה שהיא רוצה" (ולכן מעמידה את כל מחזריה במבחנים מפרכים שאין להם סיכוי לעבור). בסופו של הספר מתקיים היפוך קלאסי: היא מנשקת את הנסיך המוצלח והוא הופך חזרה לצפרדע.

"שתי סינדרלות". שתי הגיבורות כיחידה אחת (איור: אמי ספרד)

בספר השני, שזכה סוף סוף לתרגום לפני פחות משנה, "הנסיכה שלבשה שקית נייר" מאת רוברט מאנץ', מצליחה אליזבת להציל את הנסיך הסנוב רונלד מהדרקון האכזר בזכות חוכמתה הרבה. משום שהיא מופשטת מרוב סממני הנסיכות שלה, גוער בה רונלד בגסות עד שהיא מכריזה ש"אתה נראה כמו נסיך אמיתי, אבל אתה לא שווה כלום" (בסיום המקורי היא אף מחטיפה לו אגרוף). ובספר השלישי, גיבורה ישראלית למהדרין, גליה מ"בדרך של גליה" לרונית רוקאס, יוצאת למסע עצמאי בחצר בחוץ, נלחמת באויב מפחיד ובונה בכוחות עצמה ארמון מבוצר עבור הנסיכה, הלא היא אחותה הקטנה שכולם מכרכרים סביבה.

קוקיות ושמלות

ויצמן אינה הראשונה שמבקשת לרענן את היצע הנרטיבים על המדף וייאושה מהספרות החסרה היה אולי מוקדם, אך כל תוספת היא בוודאי מבורכת. הגיבורות שלה, טל ונעמה, מתחילות את דרכן דווקא כנסיכות קלאסיות לכל דבר: הן משחקות ב"סינדרלות", כאשר האחת לובשת שמלה ורודה והשנייה שמלה סגולה המיועדות שתיהן לפורים. הן נועלות נעלי עקב של אמא, מתאפרות, מברישות את השיער ו"משוחחות ביניהן בנימוס על קוקיות ועל שמלות". אך תפקיד הסינדרלה מתנגש עד מהרה במציאות היַלדית, כשהשתיים מגיעות לגן השעשועים בצעדים איטיים, ומגלות שנעלי עקב ושמלות ארוכות אינם מתיישבים עם ריצה או טיפוס אל המגלשה הגבוהה.

איורים יפים שמלווים את העלילה

הסממנים החיצוניים שעטו עליהן השתיים מדירים אותן ממשחק הילדים: "שתי הסינדרלות לא יכלו לשחק מחבואים. איך אפשר להתחבא עם שמלה מנופחת? איך אפשר להסתתר עם כתר נוצץ?". כך הן יושבות עצובות ומשועממות על כס המלכות (שורשי עץ בולטים).

כשהן נתקלות בילד קטן התקוע בבריכת הדגים בגינה ואף אחד אינו מסייע לו, הן הופכות לסינדרלות-גיבורות על ומתמלאות בכוח פנימי עצום, למרות ספקות הילדים האחרים הדבקים בחלוקת התפקידים הקלאסית ("סינדרלות לא מצילות! סופרמן מציל!"). אביזרי המלכות שלהן, השרביט והכתר, הופכים אמצעי חילוץ במבצע להצלת הילד המפוחד. הן מוותרות על המלכותיות, מטפסות בשמלותיהן מעל המעקה ולא מהססות גם לשבור את חפציהן-היקרים-ללבּן כדי לסייע. את הסיפור הן מסיימות כשהן יחפות, וכשאחת מהן חושפת ברכיים חבולות, ללא כתר וללא הדר.

ללא עקבים, יותר קל לשחק. מספרה של עינת ויצמן

"שתי סינדרלות" מאפשר בעיקר לגיטימציה לילדות (לא כולן, חלקן) שאוהבות מאוד ורוד מנצנץ, שמלות ונעלי עקב - את היכולת ליצוק תוכן חדש לתוך המעטפת החיצונית הנסיכתית. הן אינן חייבות להיות עוד נסיכה אצילית היושבת בצד ורואה אחרים עושים את מלאכתה בשבילה. הן הופכות לנסיכות שלא מפחדות ללכלך את הידיים ולהשתמש בכלים העומדים לרשותן (גם אם הם שאובים מעולם ה"יופי" או "נשיות") כדי להיטיב עם העולם.

במובנים אחרים, ויצמן אמנם יוצאת מתוך סיפור המסגרת הבסיסי על "נסיכה" ואינה שוללת את הרצון הזה מהילדות הקטנות, אך היא בכל זאת מחייבת ויתור על הפרסונה הממלכתית - ולו כדי שיוכלו ליהנות מילדות אמיתית שאינה כלואה בצורך להיות עדינה ושברירית תמיד. אף שהוכיחו את יכולתן של סינדרלות להיות סופרמן, או סופרוומן, בסופו של דבר שומטות טל ונעמה את הגינונים ובוחרות שלא להשיב לחיקן את נעל העקב האבודה,

בקריצה בולטת לסיפור סינדרלה המקורי. רק כך יוכלו לשחק בגינה עם כולם, כיוון שמה שמתאים למשחקי תחפושות בבית, לא בהכרח מתאים אל החוץ.

האיורים החביבים של אמי ספרד, בעיקר כשהיא מעיזה לשחק מעט בפרספקטיבות ופורצת את מסגרת האיור, מגבים היטב את הטקסט של ויצמן ותופסים כמעט תמיד את הבנות כיחידה אחת, זוגית, המתנהלת בתיאום מוחלט. כיאה לשתי סינדרלות, נעמה נסיכה בלונדינית קלאסית וטל בעלת רעמת תלתלים מרשימה, שתיהן בעלות גון עור בהיר, וכך גם כל הילדים המקיפים אותן בסיפור (בלונדינים, ג'ינג'ים וברונטים). אולי בשביל זה צריך סיפור שיבקש לטפל בסוגיית ייצוג חברתית אחרת.

ספרד משקיעה בפרטים הקטנים באיור ומוסיפה אלמנטים משלה למציאות הוויזואלית, כגון זוג ציפורים קטנות המקבילות לטל ולנעמה והמלוות אותן בדאגה בהשתלשלות האירועים - ולבסוף בתחושת ניצחון כבירה. התוצאה הסופית נעימה לעין ומלאת חן.