"יוצר ההדים": המוח האנושי זה לא מספיק

אחת הבעיות שסגנון ההיפר-ריאליזם עלול להביא עמו, היא שהמציאות לפעמים לא "מתנהגת" באופן ספרותי. לכן צריך לקחת את המציאות האמינה והאותנטית, ולארוז אותה כמו סיפור עלילתי. זו התחושה הדומיננטית שעולה מקריאה ב"יוצר ההדים" של ריצ'רד פאוארס. מדובר באמת בספר מרשים ויוצא דופן. קשה מאוד שלא להתפעל מיכולתו של פאוארס לצלול בקפיצת ראש לתוך העולם הנוירו-פסיכולוגי, לשלוט בצורה מאלפת בפרטים הקטנים והגדולים, ולרתום את הכל לתוך מבנה-על נרטיבי.

• קוטזי מסכם באוטוביוגרפיה כובשת
• תורת הנסתר של שמעון אדף
• מטרה לילית : רומן בלשי משובח
  

"יוצר ההדים" מגולל את סיפורו של מארק שלוטר, שבעקבות תאונת דרכים קשה מקיץ ממיטת חוליו ומשוכנע שהאנשים הקרובים אליו הוחלפו במתחזים. זה גורם לאחותו בייאושה לפנות לד"ר וובר, דמות המובססת על אוליבר סאקס, חוקר מוח שהתפרסם עקב סדרת ספרות נוירו-פסיכולוגית פופולרית. וובר, העסוק כל העת באשתו המעט מעיקה (היחסים ביניהם זה באמת אחד הדברים הכי דביקים שקיימים) ובקריירה הנוסקת שלו, נקרא לדגל, ויוצא באמצעות המקרה לבדוק האם באמת ה"אני" ו"התודעה" הם מבנים שנבנים על יחסי גומלין בין החלקים שבהם, ולאו דווקא מהווים ישות מכניסטית אחת ברורה, עם הוראות הפעלה.

"יוצר ההדים". היפר-ריאליזם, על יתרונותיו וחסרונותיו (עטיפת הספר)

וובר באותה הזדמנות גם בודק את חייו האישיים - וכל הסיפור מתרחש על רקע נהר הפלאט, מקום נחיתה עונתי של רבבות עגורים, שמעורר קונפליקט בין חובבי הטבע לבין יזמים עסקיים הרוצים להקים בו פארק תיירותי. בתוך כל זה, לוטר עצמו מנסה להבין מה בעצם קרה לו: למה רכבו התהפך, מי היה שם עוד מלבדו, ואיך כל זה קשור לפתק מסתורי שהוא מצא בבית החולים.

בעקבות המוח האנושי

עלילת הרומן היא כובשת, אולי כי המוח האנושי הוא באמת אחד הנושאים המרתקים ביותר לקרוא עליהם, אם רק יודעים להנגיש את החיווטים והאנומליות שבו בצורת מקרה אנושי, כבספריו של אוליבר סאקס. אל מול התכנים האלו, באמת קשה להישאר אדיש לתוצאה המרתקת והמפחידה כאחת. אבל עדיין העניין והסקרנות לא אומרים דבר בנוגע לאיכות הספרותית עצמה. תחקיר הוא לא אמנות, וסופר לא צריך שום כישרון כדי לעשות אותו - אלא רק מוטיבציה ומעט אינטיליגנציה בסיסית.

התחקיר צריך להיות עוד כלי שאפשר לשלוף מארגז הכלים. ב"יוצר ההדים", ריצ'ארד פאאורס ניסה לעשות זאת: לקחת את התחקיר הקפדני והמאלף שהוא עשה בחקר המוח, במאפייני תסמונת קפגרה, ולהלביש עליו מימדים עלילתיים נוספים. כך הוא יצר מעין יצירת-על בעלת ממד דידקטי, וגם ממד דרמטי, לצד דמויות מעוררות אמפטיה, ואג'נדה חברתית ירוקה. לעתים נדמה כי היוצר השתמש במפרט הטכני לסופרים: "כך תכתוב את הרומן האמריקני השלם ותזכה בפרס הספר הלאומי".

"יוצר ההדים" מעניק לקוראיו כניסה לטריטוריה מסתורית ועלומה - המוח האנושי. פאאורס אכן השתמש בכל הסעיפים של אותו מפרט טכני, אבל לא הכניס את הסעיף החשוב ביותר, הסעיף המכונן, שאותו אי אפשר ממש להגדיר. הוא חמקמק. אפשר לקרוא לו "נשמה". אפשר לקרוא לו "לבה" - ואפשר גם לכנות אותו הרכיב הזה שהופך ספר עשוי היטב ליצירה ספרותית משמעותית. "שני מיני אמנויות יש בעולם: האמנות הפנימית, זאת היורדת לעמקי הים ששמו 'נפש האדם', הדולה מתהומותיו, פעם בפעם, פנינים חדשות; והאמנות החיצונית, המסתפקת בקיבוץ אבנים מרהיבות עין ושבלולים על שפת הים, ותכליתה - צעצועים" . (אהרן ראובני, מתוך "עד ירושלים").

ייתכן שמה שקרה ברומן הזה, הוא מקרה בו הצורך הספרותי גבר על ההצדקה הספרותית.

אם פאוארס היה נשאר צמוד לסיפורו של שלוטר, לרגעים בהם הוא מתאר את תודעתו (שאלו ללא ספק הרגעים האיכותיים ומהעניינים ביותר בספר), את מצוקתו, את הנסיונות הנוגעים ללב להרכיב שוב מציאות שקרסה, הכל היה מהודק ומוצדק יותר. אותו "מסע" שעובר ד"ר וובר בעקבות הטיפול בשלוטר הוא תהליך די מאולץ ומלאכותי, ובעיקר חסר נחיצות. תהליך שמסיט את הקשב מהעיקר אל הטפל.

כך גם התיאורים היפים כשלעצמם של העגורים שלכאורה מגיעים כדי לתת רקע ואווירה, וכמובן שיש להם חלק בפאזל הנרטיבי הכולל, אבל לטעמי הם לא באמת נחוצים.ייתכן כי פאוארס חשש שאם הספר אכן ייצמד למקרה של שלוטר (ואז אולי "הנשמה" היתה יוצאת, או גילויים אחרים של אותו רכיב חמקמק) הוא יהיה דומה מדי לספרים של אוליבר סאקס.

"יוצר ההדים", מאת ריצ'ארד פאוארס. מאנגלית: אמיר צוקרמן. הוצאת עם עובד. 514 עמ'.