הנחות לברק ולביבי: מסורת אגרנט בדו"ח הרפז
אשכנזי טעה בגדול, אולם המבקר ממעיט משום מה באחריות שר הביטחון וראש הממשלה לנזק האסטרטגי מהפרשה. ובכל זאת, זהו מסמך מכונן שאולי גם נרוויח ממנו
הדו"ח הסופי של מבקר המדינה בפרשת הרפז מנחית על הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי ועל עוזרו, אל"מ ארז וינר, מהלומה קשה. אחרי הסחבת, בסיכום העימות החזיתי בקריה החליט המבקר לתת הנחות לדרג המדיני האחראי. שר הביטחון אהוד ברק וגם ראש הממשלה בנימין נתניהו יוצאים בזול, ממש כמו הדרג המדיני אחרי מלחמת יום כיפור.
עוד על הדו"ח והסערה ב-ynet
- הרפז והבלגן באמ"ן: "ליקוי ערכי ברמה הלאומית"
- ברק ואשכנזי: התמונה ששווה 1,000 מילים ארסיות
- 'ראוי היה שרה"מ יתערב בריב שבין ברק לאשכנזי'
- התגובות של המעורבים במסמך הרפז
- לקריאת דו"ח המבקר המלא
- בפורמט PDF
אשכנזי ועוזרו מואשמים בדו"ח בחוסר לויאליות לשר הביטחון - הדרג המדיני הנבחר שהם כפופים לו - ובאיסוף שיטתי של מידע מכפיש עליו. מעשים שהם הפרה בוטה של האתיקה הצבאית במדינה דמוקרטית, על גבול עבירה על החוק. לעומת זאת, את התנהלותם של שר הביטחון ברק ואנשי לשכתו, שופט המבקר לקולא.
המבקר אמנם מונה שורה ארוכה של מעשים ומניפולציות לא ראויים מצד ברק ואנשי לשכתו תוך שימוש לרעה בסמכויותיו של ברק כשר ביטחון; הוא גם אינו מתעלם מכך שמעשים אלה נועדו לכרסם בסמכות הרמטכ"ל וללחוץ עליו להתיישר עם עמדת שר הביטחון, ומודה שמקצת מעשים אלו אף שיבשו את תפקוד מערכת הביטחון וצה"ל - למשל עיכוב מינויים בכירים בצה"ל ובמערכת הביטחון, התעלמות מהנהלים במינוי הרמטכ"ל וסגנו. אבל המבקר סבור שהם לא יותר מאשר "פגמים בהתנהלות השר כלפי הרמטכ"ל" ש"לא היה בהם כדי להוות עילה כלשהי ולהצדיק התנהלות כאמור של הדרג הצבאי כלפי הדרג המדיני הנבחר".
קביעה זו של המבקר שעומדת במרכז דו"ח הרפז הסופי היא בעייתית במישור העקרוני-חוקתי כשם שהיא מעוררת תמיהה במישור המסקנות האישיות. האם הלויאליות היא עניין חד-צדדי? האם שר הביטחון אינו חייב להקפיד לשמר את יכולתו של הרמטכ"ל והצבא לתפקד במסגרת החוק? הרי חוק יסוד צה"ל קובע כי הרמטכ"ל והצבא כפופים לממשלה כולה ושר הביטחון הוא רק האיש שהממשלה הסמיכה מטעמה לפקח. נדרש דיון ציבורי בשאלה אם מבקר המדינה אכן צודק כשהוא קובע חד משמעית שיש א-סימטריה חד-צדדית בין חובת הלויאליות של הדרג הצבאי, לבין חובות הדרג המדיני להשתמש בהגינות ומשיקולים ענייניים בסמכויותיו כלפי הדרג הצבאי הבכיר.
שגיאה פטאלית
נעבור למישור האישי. מעשיו של וינר בקשר הנמשך שלו עם הרפז ובהקשר למסמך שזויף, היו אמנם חמורים כשמדובר באיש צבא. מה שחמור יותר - הם נעשו בידיעה לפחות חלקית של הרמטכ"ל אשכנזי. אבל לא הייתה כאן כוונת זדון. המבקר בעצמו אומר כי לא הייתה כל תכנית ל"פוטש" נגד ברק מצדם של אשכנזי והסובבים אותו וכי מי שיזם ודחף את איסוף המידע המכפיש על שר הביטחון היה הרפז, שקיווה כך, ככל הנראה, לנצל את היחסים העכורים בין הרמטכ"ל לשר הביטחון כדי לעשות לכיסו.
ועוד שאלה: האם רמטכ"ל שחושד כי שר הביטחון מחבל בכוונה בתפקודו ובסמכותו אינו זקוק למידע שיאשש או ישלול את חשדותיו? ודאי שכן, ומבחינה זו צדק אשכנזי עקרונית כשניסה לברר מה עומד מאחורי מהלכי ברק כלפיו. אולם אשכנזי שגה בגדול, שגיאה פטאלית, כשלא בדק את מהימנות המידע שהגיע אליו ושלא הביא את המידע הזה, כולל את מסמך הרפז, לידיעה ולבדיקה מוסמכת על ידי רשויות המשפט הצבאי והיועץ המשפטי לממשלה, כמו גם לידיעת הדרג המדיני ואולי אפילו ועדת החוץ והביטחון של הכנסת.
בכך גרמו אשכנזי ווינר לכך שהפרשה פרצה בצורה מכוערת לתודעת הציבור, כשמסמך הרפז התגלגל בסופו של דבר לתקשורת. מבקר המדינה קובע, בצדק, שהנזק שנגרם כתוצאה לאמון הציבור במערכת הביטחונית ובצה"ל הוא חמור. נזק אסטרטגי בהתחשב באתגרים הביטחוניים שבפניהם עומדת ישראל.
אבל אי אפשר לנקות את ברק ואת עוזרו יוני קורן אפילו חלקית מאחריות לנזק הזה. גם הם תרמו לו בהתנהלותם התקשורתית הרבה לפני שהמסמך התפרסם. בניגוד למבקר, אני סבור שברק וסביבתו ואשכנזי וסביבתו נושאים באחריות שווה לנזקים הציבוריים שגרמה הפרשה. לברק - אדם חכם וכישרוני בצורה יוצאת דופן ועל תרומתו האסטרטגית לביטחון ישראל עוד יסופר - היו המון הזדמנויות להתנהג כמו המבוגר האחראי בפרשה. הוא יכול היה, למשל, להיענות למאמצי הפיוס וההרגעה שיזם עמיתי איתן הבר בהסכמת אשכנזי כשהפרשה עוד לא פרצה לתודעת הציבור, ואפשר היה עדיין להכיל את נזקיה. אבל ברק, למרבה הצער, הניח לאגו שלו לגבור ולערפל את שיקול דעתו. הוא שלח את הבר כלעומת שבא.
אשכנזי פנה לנתניהו, שלא עשה כמעט כלום
גם ראש הממשלה בנימין נתניהו יכול וחייב היה לשים קץ לפארסה המזיקה שהתנהלה בקומה ה-14 בקריה. ידוע לי שהרמטכ"ל אשכנזי פנה לראש הממשלה בשלב מסוים (עוד לפני שהתפרסם מסמך הרפז), תיאר באוזניו את המצב וביקש ממנו להפעיל השפעתו על ברק כדי לשים קץ לפרשה. גם השר משה (בוגי) יעלון, רמטכ"ל לשעבר ומי שנחשב בצדק כמועמד לשר ביטחון, התבקש על ידי אשכנזי להתערב. גם הוא דיבר עם נתניהו. אבל ביבי לא עשה דבר מלבד להחליף כמה מילים לא מחייבות עם ברק.
המבקר פוטר את נתניהו מאחריות ישירה להתדרדרות הפרשה, אף שהמפקד העליון של הצבא היא הממשלה שהוא עומד בראשה. התפישה המשונה, שהחלה בוועדת אגרנט אחרי מלחמת יום כיפור, המפחיתה מאחריות הדרג המדיני לקלקולים במערכת הביטחון, אומצה למרבה הצער גם על ידי המבקר בדו"ח הרפז.
עם זאת, תהיה זו טעות להתמקד רק במסקנות המבקר לגבי האישים המעורבים בפרשה. יש בדו"ח המבקר כמה קביעות והנחיות עקרוניות שהופכות אותו למסמך מכונן בתחום יחסי הדרג המדיני והדרג הצבאי והתפקוד הפנימי של צה"ל ומערכת הביטחון. צודק כותב הדו"ח, האחראי על מערכת הביטחון במשרד המבקר, האלוף במיל' יעקב (מנדי) אור, כשהוא אומר שחיבור המסמך היה "חובה ומשימה לאומית". הוא מגדיר נורמות התנהגות לרמטכ"ל ולשר ביטחון שיש ביניהם, מתוקף תפקידיהם, מתח מובנה; הוא גם חושף עד כמה לקויים הנהלים וההתנהלות הקיימים בתפר שבין הדרג המדיני לדרג הצבאי כשמדובר במינוי קצינים בכירים בצה"ל (אל"מ, תא"ל) בכלל, ובמינוי רמטכ"ל וסגנו בפרט.
המבקר כלל בדו"ח הצעה מפורטת שצריכה למעשה לשמש בסיס לחקיקה שתסדיר את שיטת מינוי הרמטכ"ל, תקצוב את תקופת כהונתו ותאפשר לו לתפקד עד יומו האחרון בתפקיד. אם רק תיושם הצעה זו על ידי הממשלה והכנסת - הרווחנו משהו מהסאגה המכוערת בצמרת.
לפנייה לכתב/ת 
