מהפכות ערב: האיסלאמים ניצחו ב-2012. והשנה?
מבחינת ישראל, התערערות המשטרים במדינות שחתמו עמה על הסכמי שלום ועליית האיסלאם מהוות גורמים מאיימים עליה. מנגד, מצב האנרכיה השורר ברוב מדינות ערב מחליש אותן ומסיר לחלוטין את איום המלחמה בשנה הקרובה. שנת 2013 לאן?
השלב הראשון של המהפכות הערביות, שהחל בשנת 2011, הסתיים: ארבעה משטרים נפלו כתוצאה מתנועת המחאה האדירה שנקראה בזמנו בשם "האביב הערבי" ("א-רביע אל-ערבי"). כיצד מתאפיינת המהפכה בכל מדינה ומה צופנת בחובה שנת 2013?
כל עדכוני בחירות 2013 - באתר הבחירות של ynet
הסיפורים הכי חמים לפני כולם - בפייסבוק של ynet
שלושה סוגי מהפכות אפיינו את המחאה הערבית. הסוג הראשון הוא זה של המהפכות השקטות: אלה שבאמצעות מחאה עממית הביאו להפלת זין אל-עבדין בן-עלי בתוניסיה וחוסני מובארק במצרים. המהפכות האלימות הן הסוג השני: אלה שהביאו על ידי מאבק עממי וגם חמוש לחיסול מועמר קדאפי ומשטרו בלוב, להפלתו של עלי עבדאללה סאלח בתימן ולמלחמת האזרחים שעדיין משתוללת בסוריה. הסוג השלישי הוא מהפכות הרפורמה: אלה שהכריחו משטרים, כגון בירדן, במרוקו, בסעודיה ובמדינות אחרות לנקוט רפורמות מרחיקות לכת בדרך לליברליזציה, דמוקרטיזציה ולחימה בשחיתות.
השנה החולפת, שנת 2012, היא השנה הראשונה של מה שמכונה בערבית "שלב המעבר" ("אל-מרחלה אל-אנתקאליה"), שבה התגבשו המוסדות החדשים ונערכו בחירות אחרי נפילת משטרים ובחלק מהמדינות החל תהליך של גיבוש חוקה חדשה. אחרי שהמהפכנים היו מאוחדים בשלב הראשון למען הפלת השלטון, בשלב המעבר התעוררו ביניהם מחלוקות בנוגע לאופייה של המדינה בעתיד. הזרם הליברלי והחילוני של צעירי המהפכה שהוביל את ראשית המחאה נדחק כבר בשלב הראשון.
"האביב הערבי": מי הרוויח? מי הפסיד?
הלאומנים, שראו במהפכה הזדמנות להחיות את רעיון האחדות הערבית (נאצריסטים ובעת'יסטים לדוגמה), נדחקו אף הם משום שרעיונותיהם אפיינו דווקא את אותם המשטרים בראשות קציני צבא מושחתים שאותם הם ביקשו להפיל.
המהפכה בסוריה הופנתה נגד משטר הבעת' היושב בדמשק, המשטר הלאומני הפן-ערבי האחרון שנותר במזרח התיכון אחרי נפילת סדאם חוסיין ב עיראק.
המרוויחים העיקריים מהמהפכות הם הזרמים האיסלאמיים, בעיקר תנועת "האחים המוסלמים", שזכו לרוב בבחירות לבתי הנבחרים במדינות שונות. בראשית שלב המעבר היו אלה התנועות הסלפיות האיסלאמיות הקיצוניות יותר שאיימו על שליטתם, אולם במהלך השנה התעוררה בארצות ערב גם מחאה חילונית נגד השתלטות האיסלאמיסטים, בעיקר במצרים, שם נבחר מועמד מטעם "האחים המוסלמים" גם לנשיאות.
המהפכות הערביות לא דילגו על הפלסטינים, אולם המחאה הייתה בעיקר נגד הפיצול השורר בין תנועת פתח לבין חמאס. בשנת 2012 התעוררה המחאה בעיקר בגדה המערבית בשל המשבר הכלכלי החמור שפקד את הרשות הפלסטינית והיעדר אופק מדיני. דווקא הפיצול בין הגדה לרצועת עזה הוא זה שמנע מהחמאס ללבות את המחאה החברתית נגד אבו מאזן.
במדינות "המעגל הראשון", אלה המקיפות את ישראל, אנו רואים את התייצבות המשטר במצרים לעומת המשך ההידרדרות בסוריה, שם החליט הנשיא בשאר אסד "ללכת עד הסוף". המהפכה הסורית מאיימת לזלוג ללבנון ואילו בירדן חש המלך עבדאללה מאוים מהמחאה הפנימית, מגל הפליטים הסורים לארצו, מהשינויים סביבו, ובעיקר מאובדן בעל הברית המסורתי במצרים.
חלוצת המהפכות מתקשה למשול
ב"מעגל השני" סביב ישראל, מתחוללות מהפכות המוכרות פחות לישראלים, אך השפעתן על האזור יכולה להיות משמעותית מאוד. בתוניסיה, חלוצת מהפכות ערב, המדינה משותקת על ידי המאבק השורר בין השמאל לבין האיסלאמיסטים. הממשל במדינה מתקשה למשול ולהנהיג את הרפורמות וגם החוקה מתעכבת. המאבקים מתנהלים גם בתוך הממשלה השולטת והרחוב סובל מהפגנות ומשביתות בלתי פוסקות. במקביל, המדינה העשירה בנפט שוקעת במשבר כלכלי.
בלוב השכנה שורר מצב קשה עוד יותר. ללוב יש את הפוטנציאל להיות המדינה העשירה ביותר במגרב בזכות עתודות הנפט הרבות שלה, אולם היא שקועה במאבקי כנופיות. הממשל הזמני לא מצליח לאסוף את הנשק שהצטבר בידי המורדים, ובהם לא מעט אנשי אל-קאעידה. הוועידה הלאומית הכריזה על הדרום כשטח צבאי בשל מלחמות שבטים. מצב זה לא מאפשר להעמיד למשפט את בנו של קדאפי, סייף אל-איסלאם, שהוסגר על ידי מאוריטניה לאחד השבטים.
בתימן שורר מצב הדומה ללוב - היעדר יכולת של המשטר להשתלט על השבטים והכנופיות שאגרו נשק רב. בניגוד ללוב, הצבא בתימן לא התפורר והוא עדיין נמצא בשליטת הממשלה, ומדינות המפרץ השיגו את הסכמתו של השליט בן עלי לעזוב את ארצו ולהעביר את השליטה ליורשו. על תימן מאיימת סכנה של הידרדרות לאנרכיה ולמלחמה בין קבוצות ושבטים. יש קבוצות הדוגלות בפיצולה של תימן לצפון ולדרום, כפי שהיה עד שנות ה-90, והמיעוט השיעי הזידי שסייע למהפכה עלול עתה לדרוש אוטונומיה.
השיטה הסעודית: להניע את הכלכלה
בסעודיה, השכנה מצפון, אירעו כמה התפרצויות מחאה בעיקר בשלב הראשון של מהפכות ערב, ואותן השכילו השלטונות להרגיע באמצעים כלכליים: יצירת מקומות עבודה, בנייה מסיבית של דירות לצעירים והקמת גופים ללחימה באבטלה ובשחיתות.
בארצות המפרץ הפרסי הייתה המחאה מתונה מלבד באי בחריין, שבו הפגינו השיעים, שהם כ-60 אחוזים מהאוכלוסייה, נגד שלטונם העריץ של נסיכי משפחת אל-ת'אני הסוניים.
בעיראק לעומת זאת, לאחרונה התעוררה מחאה הפוכה של הסונים נגד הרוב השיעי ונגד ממשלתו של נורי אל-מליכי, שאותה הם מאשימים בהפלייתם לרעה.
בבחריין ובעיראק מעורב הגורם האיראני. בבחריין האשים האמיר השולט את איראן בליבוי המחאה ועירב את סעודיה בדיכויה והמצב עדיין מתוח. בעיראק טוענים המפגינים הסונים שאיראן היא זו המושכת בחוטים של המשטר. במחאה הסונית העיראקית מעורבים גם גורמי אל-קאעידה, היוזמים פיגועים נגד שיעים, עוד מאז ראשיתה של מלחמת המפרץ השנייה.
טורקיה רואה במהפכות הערביות מנוף לאינטרס האיסלאמי-סוני של "מפלגת הצדק והפיתוח" בראשות ראש הממשלה רג'פ טאיפ ארדואן. איראן תומכת גם היא במהפכות הערביות בתקווה שעליית האיסלאם תקדם את חזונו של האייתוללה חומייני להקים אימפריה איסלאמית.
אולם איראן רואה במהפכה המאיימת על המשטר בסוריה סכנה רבה לפגיעה ב"סהר השיעי" ובסופו של דבר לחיסול חיזבאללה, אחרי נפילת אסד.
מבחינת ישראל, המהפכות הערביות בכלל ושלב המעבר בפרט טומנים בחובם סכנה וגם פוטנציאל: התערערות המשטרים במדינות שחתמו על הסכמי שלום עם ישראל ועליית האיסלאם הן גורמים מאיימים. לעומתם, מצב האנרכיה השורר ברוב המדינות הערביות מחליש אותן ומסיר לחלוטין את איום המלחמה בשנה הקרובה. במהפכות הערביות התרכזו העמים הערביים בבעיותיהם הפנימיות והעניין הישראלי נדחק לשוליים. המשטרים החדשים מצויים עדיין בשלב התארגנות ולא גיבשו עדיין עמדה ברורה בשאלת היחסים עם ישראל. אין ספק כי לבחירות בישראל ולקשרי ממשלת ישראל הבאה עם הפלסטינים תהיה השפעה מכרעת על עמדה זו.
ד"ר ירון פרידמן, פרשן ynet לענייני העולם הערבי, בוגר אוניברסיטת סורבון בפריז, מלמד ערבית ומרצה על האיסלאם במחלקה ללימודים הומניסטיים בטכניון, בבית הגפן ובמכללת הגליל. ספרו "העלווים - היסטוריה, דת וזהות" יצא לאור באנגלית בהוצאת בריל-ליידן בשנת 2010
לפנייה לכתב/ת 
