הגוש החולם

"זה כבר לא הליכוד שאנחנו מכירים. זה פייגלין מצד אחד וליברמן מהצד השני, יש פה הקצנה בתחום הכלכלי", ניסתה ראשת העבודה, שלי יחימוביץ', לקושש סיבות, בעיקר מילקוט הכזבים הפוליטי, כדי להסביר את החלטתה שלא לשבת בממשלת נתניהו שצפויה לקום לאחר הבחירות. האופציה לומר את האמת, ולהודות בפה מלא כי צניחת המפלגה בסקרים היא שגרמה למהלך, היו כנראה כבדות מנשוא עבורה ועבור ח"כ יצחק (בוז'י) הרצוג, שתלה מצדו את ההחלטה בתהליכי הקצנה "אבולוציוניים" ו"אידיאולוגיים" שעוברים בימים האחרונים על הליכוד.

למרות עדותה הכה מהימנה של הראשה בנידון וחרף חוות דעתו המקצועית של הרצוג, בשבועיים-שלושה האחרונים, מאז שיחימוביץ' עצמה ביטלה באחת כל בקשה שתתחייב שלא לשבת בממשלת נתניהו, תוך שהיא חוזרת וטוענת כי אין איוולת גדולה מכך, לא התרחש כל אירוע הקצנה בליכוד. לא מדיני ובוודאי לא כלכלי, גם אם מעת לעת נתנו חלק ממועמדי הליכוד ביתנו דרור פומבי וקולני לצפונות לבם. מה שכן השתנה הם הסקרים, שהחלו להעביר את רשימת העבודה סדרת דיאטה חריפה שכבר קיזזה כמעט 25% ממשקלה האלקטורלי הצפוי.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

התותח והבולדוזר / ברוך מבורך

הכול מתחיל בבית הספר / אורי רשטיק

ניתן היה אולי לצפות ממי שמבקשת לשוות לעצמה דימוי ציבורי שונה של אשת כבוד ואמת, שבבחירה בין הסיבה האמיתית לסיבה הטובה היא לא תבחר בסיבה הרעה והשקרית. ובכלל, אם לדבריה נתניהו נמשך חזק ימינה בידי רשימתו, האם לא מתבקש לשיטתה להיכנס לממשלתו ולאזן אותו עם משיכה שמאלה, בייחוד אם מי שאמורה למשוך בציציות נתניהו היא "מפלגת מרכז" לכל דבר ועניין, כמו העבודה?

הבחירות אומנם עדיין לא הוכרעו, אך כשמהסקרים ניבטת תמונה ברורה ועקבית למדי של גוש שמאל (ללא המפלגות הערביות), שכמעט אינו מתרומם מעל תקרת הזכוכית של מעט יותר משליש מהמנדטים - למרות היחלשות הליכוד - קשה להתרשם מהאופציות המדומיינות שהניחה יחימוביץ' לפתחם של הבוחרים - ראשת הממשלה או ראשת האופוזיציה - בין עם גוש חוסם או בלעדיו. גוש שאמור מן הסתם מבחינה אריתמטית לכלול לצד שלי, ציפי, יאיר וזהבה, גם את שלוש המפלגות הערביות, השוללות מכל וכל את קיומה של מדינה יהודית, ושרוב ח"כיה מעניקים בכל עימות של ישראל מול אויביה את מלוא הזדהותם, ולעתים מעבר לכך, לצד השני.

מנותקים מהמציאות  

על מידת ניתוקה מהמציאות של אופציית יחימוביץ' תעיד גם העובדה שאפילו באלמנט הבלעדי שלה - סדר יום כלכלי-חברתי - היא מפגרת בהרבה גם מאחורי שר אוצר לא פופולרי, שהתקשורת אינה חדלה לייסרו בשוטים ובעקרבים. כך, למשל, מסקר טרי של מינה צמח, ציינו 41% מהנסקרים שהיו רוצים לראות את שטייניץ במשרד האוצר, והפלא ופלא - רק 29% מהם היו מעדיפים בתפקיד את יחימוביץ', למרות רצונה העז לחלק לנו עוד 138 מיליארד שקל.

למרות זנבותיה של המחאה החברתית, ולמרות "הקפיטליזם החזירי והנורא" ו"האדמה החברתית-כלכלית החרוכה" שהותירו הביבי והשטייניץ, אליבא ד'יחימוביץ', ואף על-פי שמעמד הביניים "נשחק עד עפר" בכהונת נתניהו, לדבריו המלומדים של "ד"ר לפיד" - כשהציבור נדרש להעמיד את הישגיה הכלכליים של הממשלה מול כישלונותיה, משום מה הוא מחזיק בעמדות קצת שונות מאלה של הכלכלנית מהעבודה והד"ר מיש עתיד. בדיוק כשם שהציבור היהודי, המצוי לרוב ימינה מנבחריו, קצת חלוק על עמדת ציפי מהתנועה באשר ל"מחדליו המדיניים האיומים" של נתניהו ולא שם בה את מבטחו. הציבור גם אינו מעניק משקל מיוחד לבכירים ביטחוניים לשעבר או לנשיאים בהווה, שטורחים ברוב הפקרותם וחוצפתם ערב בחירות למחזר חומר לעוס על נתניהו ועל מהלכיו הנוראיים, כדי להשפיע, ולו במקצת, על מהלכן.

לפיכך, ולנוכח ממצאי סקרים אחרים המצביעים על כך שנתניהו עדיין נתפש כראוי יותר לכהן כראש ממשלה - אופציית ראשות הממשלה מבחינת שלי את ציפי ושות' אינה פחות מחלום באספמיה, וקצת חבל שמקורביהן לא הניחו לצד המצע הפוליטי גם שעון מעורר, כדי להסביר שמדובר למעשה בגוש חולם ולא בגוש חוסם.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il