תמיכה נשית: חולות בסרטן שד מעודדות בפייסבוק
הן מוצאות נחמה ומקור לתקווה זו בזו: החברות בקבוצת הפייסבוק "גמאני חליתי בסרטן השד" הפכו למשפחה חמה שמלווה גם לבדיקות הקשות ביותר. "24 שעות" ב"ידיעות אחרונות" הצטרף לטיול שלהן ברומניה: 70 נשים וארבעה ימים של צחוק ובכי
70 נשים יש כאן. כל אחת מהן זוכרת את הרגע המדויק שבו שמעה את מלאך המוות מתדפק על דלתות חייה. את המקום. את הנוכחים. את המשפטים שבהם בישרו לה כי היא חולה בסרטן השד. כל אחת מהן זוכרת גם מתי הצטרפה לקבוצת הפייסבוק "גמאני חליתי בסרטן השד," שהפכה עבורן לבית חם ולמקור נחמה ותמיכה במסע הלא פשוט הזה.
קראו עוד על סרטן השד:
- חלית בסרטן השד? 11 החלטות קשות שצריך לקבל
הצטרפנו אליהן לטיול לרומניה, ארבעה ימים של כיף ושל אחווה נשית, ושמענו מהן איך גילו, בין הטיפולים וההקרנות, השיער הנושר והבחילות, חברות לדרך, כאלה שאפשר לבכות איתן וגם, כן, לצחוק ולבלות.
כל יום הוא מתנה
בבית בבני ברק מחכים לחני, רק בת ,29 שלושה ילדים. אף אחד מהם עוד לא יודע על מחלתה. לפני חמש שנים אובחן אצלה לראשונה סרטן שד, ולפני שנתיים וחצי קיבלה את הבשורה הנוראה: הסרטן חזר, הפעם עם גרורות.
"הייתי בטוחה שאני מתה. נתתי לעצמי מקסימום ארבעה חודשים," היא אומרת. "עברתי את כל שלבי האבל - כעס, הכחשה והשלמה - באופן הכי חזק ועוצמתי שאפשר, ומאותו יום אני מתייחסת לכל יום כאילו אני כבר גופה שקיבלה עוד הזדמנות לחיים. כאילו אני כבר מתה ויואו, איזה מגניב, יש לי עוד יום. אני צריכה להודות על זה לאלוהים".
את הבשורה קיבלה מהרופאה בטלפון, כשהייתה לבד בבית. כשבעלה שב הביתה, היא מספרת, הוא מצא אותה במצב קשה מאוד. "לפי איך שנראיתי היה ברור לו שאמרו לי שאין מה לעשות, אבל האמת היא שאמרו רק שיש גרורות, ועוד באותו היום הרופא אמר שיש תקווה."
שנתיים וחצי אחרי, חני אסירת תודה. "הכנסתי מאז שני ילדים לכיתה א'. בכלל, אני עוברת עם הילדים כל כך הרבה, ועל כל דבר אני אומרת שבכלל לא הייתי אמורה להיות פה. נורא ברור לי שהייתי אמורה למות, שכל יום הוא מתנה." בחרת לא לספר לילדים.
"מסביבי כולם חשבו שאני צריכה לספר - החברות, הפסיכולוגית, המורות ומנהל בית הספר - אבל הלב לא נתן לי לספר להם. אם זה היה סרטן מקומי אולי הייתי עושה את זה, אבל מה אני אגיד להם? בחרתי לשמור עליהם מפני הבשורה. היחיד שהסכים איתי היה הרופא שלי, שאמר לי: 'סרטן זה לא התקף לב. זו גסיסה איטית. יהיה לך מספיק זמן להיפרד, לפחות חצי שנה'.
"בשנתיים וחצי שעברו מאז גיליתי שהרבה החלטות שקיבלתי מהבטן התבררו כנכונות. אני עובדת, מנהלת בית כרגיל, ואיכות החיים שלי טובה. עם הכל השלמתי - עם גלי החום והמנופאוזה בגיל .24 אבל כשאני רואה חברות בגילי בהריון - שם אני נשברת".
"בלי הקבוצה הייתי שוקעה בתהום"
ערב קודם אנחנו מתלווים אל החבורה לארוחת ערב חגיגית. ברקע מנגנת להקה מקומית ומלצרים ממהרים מניחים את המנות על השולחן, כשלפתע קמה זמרת הג'אז וחברת הקבוצה דליה פינקוס מכיסאה, לוקחת את המיקרופון ומתחילה לשיר בקול צלול ומהפנט. תוך שניות נזנחת ארוחת הערב להתקרר בצלחות והנשים מצטרפות אליה, מצטופפות על הבמה ושרות. כשהיא מתחילה לשיר את "יחד כל הדרך," שהפך למעין המנון של הקבוצה, הן מתקרבות זו לזו, דומעות יחד.
"ברור לי שבלי הקבוצה הייתי שוקעת לתהום," אומרת יותר מאוחר שרון וייסמן, ,36 אמא לשניים שיצאה לטיול לאחר שהחלימה בפעם השנייה מסרטן השד. "בפעם הראשונה עברתי תקופה ארוכה של טיפולים עם שלושה סוגי כימותרפיה, ניתוח כריתה חלקית והקרנות," היא מספרת. "אבל כמה ימים אחרי סיום ההקרנות בישרו לי שהסרטן חזר והייתי צריכה לחזור על הכל שוב - ניתוחים, כימו והקרנות. זה ריסק אותי.
"בפעם הראשונה אמרתי שאלחם בסרטן בכל הכוח ואכסח אותו, אבל בפעם השנייה את כבר יודעת לקראת מה את הולכת ומכירה את התופעות הקשות שמהן תסבלי. זה הפיל אותי. יומיים לא יכולתי לדבר. אבל הבנות בקבוצה לא נתנו לי ליפול - הפגיזו אותי בטלפונים, בעידודים, בתמיכה ובאהבה. הקבוצה פשוט הרימה אותי.
"יש פה המון אמפתיה. אף אחת לא תגיד לך 'יהיה בסדר,' כי כולנו יודעות שזה לא באמת מנחם ומעודד. זה פחד וייאוש וחוסר אונים מאוד גדול. אבל לא משנה מה יהיה - אנחנו נתמודד, וביחד. אנחנו כאן אחת בשביל השנייה באהבה מאוד גדולה, בנתינה ותמיכה".
עבור ענבר גליס, ,30 לקבוצה יש חשיבות מיוחדת. אמה נהרגה בתאונת דרכים כשהייתה בת ,14 ואביה נפטר לפני שלוש שנים - שנה לפני שגילתה שהיא חולה. "כשהרופא בישר לי שאני חולה, הרגשתי הכי לבד ביקום," היא אומרת. "אבל כשנכנסתי לקבוצה התחושה השתנתה: על הפגישה הראשונה חיכתה לי דיצה, אחת הנשים, בזרועות פתוחות לחיבוק - כמו שאמא שלי הייתה מחכה לי. היא אימצה אותי כמו אם."
לקרבה, מודה ענבר, יש גם צדדים מורכבים. "הרבה נשים שמגלות שהן חולות נכנסות לתוך בועה של הדחקה, ובקבוצה את מקבלת מראה לפנים - ואת מבינה בדיוק איפה את נמצאת. זה לא קל, אבל זה חיוני," היא אומרת. "הטיפול הכימותרפי היה עבורי כמו פרמוט מחדש, כמו תהליך של מוות ולידה מחדש - ובקבוצה הכרתי המון נשים שיכלו לסייע להתמודד עם הקושי. זה ממש נתן לי כוח.
"הפחדים, התסכול, הכאב, הייאוש וההתמודדות מול המוות - את זה רק מי שנמצא בנעליים האלה יכול להבין, ובקבוצה שלנו כל אחת עברה את המוות הזה בתוך התאים שלה. זו קבוצת תמיכה לכל דבר וזה מרפא אותי. אחרי המון שנים שהרגשתי לבד, הרגשתי שיש לי משפחה. שההורים שלי חזרו אליי ובגדול."
איה בת ה,26- שגילתה שהיא חולה לפני שנתיים, אומרת שעבורה הקבוצה היא המקום שבו גילתה כמה נשים יכולות להיות עוצמתיות. "אני עדיין הבייבי בקבוצה, הכי צעירה, ואני מרגישה פה מאוד עטופה באהבה," היא מחייכת. "אני כל הזמן מנסה לחשוב איך הייתי עוברת את המחלה בלי הקבוצה, פיזית ונפשית, ולא מצליחה לדמיין את זה.
"גיליתי שאנחנו הרבה יותר חזקות והרבה יותר מאושרות מנשים בריאות - פשוט כי בנאדם שמתמודד עם מחלה לומד להעריך את הבריאות ואת החיים. אחרי שהיה לי כל כך קשה לאבד את השיער, היום אני מרגישה שאני אוהבת כל שערה משערות ראשי. אני מרגישה שממש קיבלתי חיים חדשים במתנה והיום אני לגמרי חיה יותר."
נוהל החזקת אצבעות
על רובן לא רואים את המחלה, והמחשבה שהמוות אורב להן בפינה, מחשב את ימיהן לאחור, בלתי נסבלת. יש ביניהן גם נשים שהחלימו, "אבל גם מי שהחלימה נמצאת שם תמיד," מבהירה אורטל דרעי, ,34 מייסדת הקבוצה. "זה פחד שלעולם לא נגמר. כל כאב הכי קטן בגוף מקפיץ מחשבות איומות, ויש גם לא מעט מקרים, בקבוצה ובכלל, שהסרטן חוזר."
הסרטן התגלה בגופה לפני קצת יותר משנתיים. כשהתחילה טיפולים, גילתה שכל החולות סביבה מבוגרות ממנה, "והרגשתי שאני חייבת למצוא נשים במצב דומה לשלי. לכן פתחתי את הקבוצה בפייסבוק," היא מספרת. היום חברות ב"גמאני חליתי בסרטן השד" 800 נשים בגילאי - 60-22 כולל כמה נשים יהודיות מרחבי העולם שמצאו בפייסבוק את העמוד והצטרפו.
"זו קבוצת תמיכה חברתית," אומרת מיכל מלמד-כהן, ,40 החולה בסרטן שד גרורתי כבר שש שנים. לקבוצה הצטרפה חודש לאחר ההקמה וכיום היא ממנהלותיה. "יש לנו 'נוהל החזקת אצבעות' אחת לשנייה לפני בדיקות ואנחנו תומכות זו בזו בטיפולים. למשל אם מישהי בדיוק מקבלת טיפול היא יכולה לכתוב 'מי פנויה בשיבא' או 'מי פנויה בבילינסון' - ומי שבסביבה תגיע להיות איתה.
"מעבר לתמיכה, זה גם מקום לקבל בו מידע. יש לנו פורום של אונקולוגים ופלסטיקאים, יד שנייה של פאות, מידע וגם מקום לבלוגים אישיים."
חוץ ממידע והחזקת אצבעות, חברות הקבוצה מטיילות יחד ויוצאות יחד לבילויים. כך עלה גם הרעיון לטוס יחד לטיול בחו"ל במפגש קבוצתי שהתקיים בפאב ה"גוטה" בראשון לציון.
אלי גרוס, מנהל מכירות בחברת תעופה ודודו של בעל הפאב, שי ביטר, היה שם במקרה והחליט לעזור לקבוצה לגייס את הכסף הדרוש.
תוך ימים ספורים הוא אסף לא פחות מ160- אלף שקל, כולל תרומה נדיבה של אחיינו, ששימשו לסבסוד הנסיעה, כולל ליווי של רופא ואחות: מי שיכלה שילמה עבור הנסיעה והמלון 1,600 שקל, מחצית הסכום הדרוש. מי שאין לה אפשרות נסעה בלי לשלם. "יש נשים שזו הפעם הראשונה שלהן בחו"ל," אומר גרוס, "ויש נשים שזו עבורן הנסיעה האחרונה".
לפנייה לכתב/ת 
