טיפול בנשאי HIV - שבויים בתדמיות
רופאים ומטופלים שבויים בתדמיות שהן בבחינת אחיזה במקל בשני קצותיו. טיפול בנשאי HIV כמשל
בימים האחרונים אנחנו נחשפים לדיון סוער סביב האפשרות שרופא יסרב לטפל בנשא HIV. התפישה שאפשר להציב סייגים למחויבות של צוות רפואי להגיש טיפול עומדת במוקד העניין.
את הדיון הציבורי פתח מחקר, ולפיו אחוז ניכר מהסטודנטים לרפואה בארץ מניח שאפשר לסרב לטפל בנשאי איידס. הדיון נמשך בהעלאת השאלה העקרונית בוועדה לאתיקה של ההסתדרות הרפואית. שני אירועים אלו זכו לתשומת לב רבה. היה מי שהצביע בעצב על כך שבישראל של 2013 עדיין קיימות סטיגמות סביב מחלות. תשומת הלב ניתנת כעת לנשאי HIV, אך דיון דומה קיים גם סביב שחפת, המקושרת למהגרי עבודה ולפליטים אפריקנים. אחרים הרהרו, האם הרפואה בישראל מתקדמת מבחינה טכנית, אך נסוגה מבחינה ערכית-אתית.
עוד בערוץ הדעות של ynet:
יאללה, הולכים לפוצץ ערבי במכות / אריאנה מלמד
זו השיטה, לא הפוליטיקה / גידי גרינשטיין
התוצאות של הסקר והדיון בהסתדרות הרפואית מפתיעים רק לכאורה. ההיסטוריה של הרפואה מלמדת שקיים מתח מובנה בין התפישה העצמית של רופאים כמי שממלאים שליחות לטובת האנושות, אפילו על חשבון עצמם - תפישה שהתקבעה גם בציבור הרחב - לבין מציאות שבה רופאים חוששים ממחלות כאחד האדם, למרות הידע שלהם שאמור לכוון לכאורה להתנהגות אחרת.
רפואה היא מקצוע מסוכן. רופאים נחשפים למחלות רבות, חלקן קשות ומדבקות. בעבר הסתכנו בצרעת, דבר, אבעבועות, טיפוס וכולירה. מנתח קרדיולוג נדבק ב-HIV ב-2007, כנראה מאחד מאלפי המטופלים שאותם ניתח. גם משלח ידו הועמד בסימן שאלה, כי לא היה ברור אם יוכל להמשיך ולנתח. לא היה ספק שהוא רופא מיומן ומנוסה, אך משרד הבריאות, בית החולים ואיגוד הכירורגים נדרשו לסוגיה, האם רופאים נשאי HIV יכולים לטפל קלינית (יש לכך השלכות ביטוחיות, לא רק אתיות).
ההיסטוריה מוכיחה שלרופאים לא היה קל להתמודד עם הסכנות הללו. לעתים רופאים לא התמודדו אלא ברחו. בזמן "המוות השחור", מגיפת הדבר העולמית באמצע המאה ה-14, ערים שלמות באירופה התרוקנו לעתים מרופאים. חלקם מתו מהמחלה, ואחרים נעלמו, כנראה ברחו. ניסיון להטיל עונשים על רופאים אלו לא צלח. בזמן המגיפה הגדולה בלונדון בשנים 1666-1665, מעטים הרופאים והרוקחים שנותרו בה.
יש עדויות לסאטירות, שהציגו רופאים כרודפי בצע סדיסטים ושרלטנים. מנגד טופחה תדמית של רופאים מחוננים במיומנויות מיוחדות ובידע יוצא דופן. בין היתר הופצו סיפורים ואיורים המתארים רופאים כמי שראויים לכבוד, אולי אפילו ליראה.
שתי התדמיות פועלות במקביל גם בעת הזו. אנחנו, המטופלים, רוצים לראות רופאים סמכותיים אך אנושיים שקשובים לצרכים של המטופל, אבל איננו רוצים לראות ברופאים קודם כל אנשים עם צרכים משל עצמם, שאולי נראים קטנוניים מהצד השני. הרופאים, מצידם, מבקשים הכרה כבעלי מקצוע אציל ומיוחד, השוקלים רק את טובת הציבור, ואז מתקשים לקבל הכרה בדאגות - האולי לגיטימיות - לגבי בריאותם שלהם ומשלח ידם. המציאות היא ששני הצדדים שבויים בתדמיות שהן בבחינת אחיזה במקל בשני קצותיו. הוויכוח סביב נשאי ה-HIV הוא רק משל לסוגיה העמוקה הזו.
ד"ר מירי שפר-מוסנזון, סגנית ראש החוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה, אוניברסיטת תל אביב, חוקרת היסטוריה של רפואה במזרח התיכון.
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
