ערבב את הפתק, אחמד
תת-ייצוג במפלגות השונות, קיפוח מתמשך ושתיקת השמאל שהפקיר אותם לנפשם. אל תתפלאו שהערבים לא מצביעים
כולם אומרים שאזרחים ערבים לא יצביעו כמעט הפעם. מימין צוהלים למשמע התחזית הזאת ומשמאל אבלים ומנסים לדבר אל לבם, כדי שייצאו לקלפי. אבל למה שייצאו, בעצם? לא צריך מחקר מקיף של יוזמות קרן אברהם כדי להבין שבאין ייצוג, אין טעם להצביע.
הבה נסייר ברשימות המועמדים של כל המפלגות שאנחנו מכירים מהכנסת הקודמת ונראה עד כמה התמונה עגומה: הבית היהודי הוא ליהודים בלבד, ש"ס - אין מה לדבר, ערבים הם לא ספרדים שומרי תורה, יהדות התורה שסימנה ג' - כנגד גורנישט מיט גורנישט דיבר הסימן - אין ערבים. עוצמה לישראל? הצחקתם את איתמר בן גביר.
כל עדכוני בחירות 2013 - באתר הבחירות של ynet
הסיפורים הכי חמים לפני כולם - בפייסבוק של ynet
בליכוד-ביתנו, עמאר חמד מגיע למקום ה-28 מישראל ביתנו, שם שימש כדרוזי-מחמד, ויש גם במקום 39, הלא-ריאלי והשמור לאיוב קרא הנצחי. לא תאמינו מי עוד ברשימה: איש ששמו מוסטפא ג'יהאד, ממש ככה, מוצנע במקום 79, כי אין גבול לאירוניה.
מועמד דרוזי אינו מייצג את רוב רובם של הערבים בישראל שהם מוסלמים, אבל גם במפלגות המרכז והשמאל קשה למצוא אותם: מקום חמישי במרצ? אינשאללה, אם תכפיל את כוחה. קדימה, עם שני הדרוזים במקומות ה-18 וה-19? כשיבוא המשיח, ואולי גם אז לא. מקום 12 בתנועה למגלי והבה, דרוזי. חשוב לעשות שלום עם הערבים, אבל כנראה פחות חשוב לעשות אותו ביחד איתם. מה נשאר? נדיה חילו, חברת הכנסת הערבייה הנוצרייה הראשונה בתולדות המדינה מטעם המפלגה שלא מדברת כעת על הכיבוש, כי זה לא נוח, עכשיו במקום ה-18 והלא לגמרי ריאלי.
ויש גם מפלגות שחלקן ייכנסו הפעם לכנסת. יש עתיד? ליהודים. הערבים מחכים למספר 23 ברשימה. הפיראטים? יוק, ירוקים יש רק בני דת משה, עלה ירוק - כי הערבים בכלל מעשנים נרגילות וזה לא בשבילם, עם שלם - כי הם בכלל מעם אחר, הישראלים - כי כולם יוצאי רוסיה. כך בעוד מפלגות קטנות.
אז אין ייצוג, ויש מפלגות ערביות שנוח לקרוא להן "קיצוניות" כי בחוצפתן הן מעזות גם להביע דעה נשכנית באשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני ולא רק לטפל בביוב בכפרים ובאפליה. ויש שביבון קטון של תקווה בדמות דעם, לראשונה בהיסטוריה הפוליטית הישראלית - מפלגה של שיתוף פעולה אמיתי, שגם יהודים וגם ערבים חוששים להצביע לה למען לא יאבד קולם ויהיה חסר כל משמעות.
היעדר הייצוג, התת-ייצוג וחוסר ההלימה בין המייצגים למיוצגים אינם תופעה חדשה. גם לקיפוח המכוון, לאפליה המאורגנת ולהתעלמות הממשלתית יש היסטוריה ארוכה שמתחילה ב-1948. אלא שבקדנציה האחרונה נוספו עוד סיבות לרצון לא להצביע: ערבים שעדיין האמינו באפשרות של דו-קיום, שעדיין טיפחו תקוות לעתיד באמת טוב יותר על פני האדמה המסוכסכת הזאת, התבדו לגמרי.
השמאל הפקיר אותם
שיח הטרנספר שזלג אט אט מן השוליים אל המרכז ניצב עכשיו בגאון בלב מפלגת השלטון בדמות הפייגלינים. שורה של חוקים והצעות חוק מרושעות קראו תיגר על עצם האזרחות והזכויות הנובעות מתוכה: מנאמנות ועד הכחשת הנכבה, מהקצאה לא-שוויונית של קרקעות לדיור ועד לפרסים ליצירה ציונית אבל לא ליצירה ערבית שאיננה ציונית, מדיונים טיפשיים על חובת כולם לשיר את ההמנון ועד לשאלה למה באמת יש כל כך מעט ערבים בחברת חשמל.
ובתוך כל אלה, השמאל הישראלי, השותף הטבעי לדו-קיום, שתק, התעלם והתאדה. הפקרנו את הערבים לגמרי: כשלא יצאנו לרחובות להפגין נגד הדרישה ל"נאמנות", כשלא ניצבנו בהמונינו ולא מנענו - פיזית ממש - את מצעדי הקלגסים של הימין. אפילו במוסמוס נשארו שלשום בני הכפר לגמרי לבד: למה שיצביעו בבחירות?
אני חושבת שהגיעה שעת חשבון הנפש של השמאלנים, שחשוב להם כל כך לתמוך בפלסטינים מדוכאים מעבר לגדר, עד שבעיותיהם של הערבים בישראל מתגמדות בעיניהם למשהו שלא צריך לחשוב עליו, בטח לא עכשיו. ובכן, אין טעות גדולה מזו, וכולנו בשמאל אשמים בה באותה מידה. וכולנו צריכים לעשות מעשה ולבקש סליחה.
בעשורים האחרונים, אט אט ובאורח ספוראדי, נרקמו עשרות אלפי קשרים טובים בין אזרחים יהודים לערבים, על בסיס אישי וחברתי, מקצועי ואולי גם קצת פוליטי. זה הזמן למצוא אותם מחדש באנשי הקשר ובפנקס הכתובות התלת-ממדי של פעם, להרים טלפון ולבקש סליחה. ולבקש עוד, כי בבחירות בשבוע הבא בכל זאת יבואו ויבחרו כאוות נפשם. ולהבטיח שזהו, נגמר - למדנו את הלקח ומעתה ועד להודעה חדשה אנחנו עושים את הדרך הזאת ביחד: לחברה צודקת יותר, לשלום, ליום שבו יהיה טוב לחיות בארץ הזאת, וטוב לכולם.
לפנייה לכתב/ת 
