הסודניות זנחו את החרב לטובת הדיו. איך זה קרה?
המשקעים ההיסטוריים, הסכם השלום שלא מסדיר סוגיות מהותיות והבעיות הרבות מבית הם מתכון למלחמה פוטנציאלית. אלא שמנהיגי שתי המדינות האפריקניות שהתפצלו לפני יותר משנה החליטו לפעול בצורה רציונלית לעבר מציאת פשרה - גם אם אינה לשביעות רצונם המלאה. תחילתו של ירח דבש?
האם תחילתה של השנה האזרחית החדשה עומדת בסימן מפנה ביחסים בין סודן לבין שכנתה הדרומית? פגישתם האחרונה (5-6.1.2013) בבירת אתיופיה של סלבה קיר, נשיאה של דרום סודן ועומר אל-באשיר, נשיאה של סודן, התקיימה תחת חסותו של האיחוד האפריקני ובתיווכו הישיר של נשיא דרום אפריקה לשעבר תבו מבקי. בפגישה נקבעו כמה הסכמים בענייני ביטחון וחלוקת משאבים והוחלט על יישומם "המהיר, הבלתי מותנה והמתואם".
הגזרה החמה:
צבא דרום סודן הפיל מסוק של האו"ם, 4 הרוגים
עוני, רעב ומלחמה. מה מצפה לדרום סודנים בבית?
שנה לעצמאות דרום סודן: "החירות לא מלאה"
נשיא סודן: רוצה לתקוף בישראל כפי שתקפה פה
מערכת היחסים שמתפתחת בין סודן ("מדינת האם") לבין המדינה שהתפצלה ממנה אך לפני כשנה וחצי מעניינת הן בשל המשקעים ההיסטוריים הקיימים בין שתי המדינות והן בשל הפוטנציאל הנפיץ של מוקדי הסכסוך ביניהן. מעבר לכך, אם אמנם יצליחו הצדדים ליישם את ההסכמים שהושגו לאחרונה ולמנוע את הידרדרות היחסים לכלל סכסוך רחב-היקף, יהיה בכך משום שיעור חשוב לא רק לגבי "הסודניות", אלא גם לגבי שאר מדינות היבשת ואולי מעבר לה.
לידתה של מדינה חדשה עדיין איננו תופעה שכיחה בימינו. צירי הלידה של הרפובליקה של דרום סודן, שיצאה לעצמאות ביולי 2011, היו ארוכים במיוחד. מלחמת האזרחים בין הצפון לדרום הייתה הארוכה ביותר בקורותיה של אפריקה העצמאית, וגבתה מחיר של כשני מיליון קורבנות בנפש וכארבעה מיליון עקורים מבית ופליטים. הגורמים להתמשכותה של מלחמה זו ולתוצאותיה המפלצתיות רבים ומורכבים, אך ניתן להצביע על שניים כמרכזיים.
הגורם האחד קשור לקשר שבין דת לפוליטיקה. לפיצול המסורתי שבין צפון המזוהה עם איסלאם וערביות לבין דרום המזוהה עם אפריקניות, נצרות ודתות אפריקניות מסורתיות, נוספה ממשלה סודנית שכפתה איסלאמיזציה על הדרום, בעיקר לאחר המהפכה האיסלאמיסטית בשנת 1989.
הממשלה בחרטום עשתה זאת, למשל, דרך יישום של ענישה מחמירה לפי השריעה.
גורם אחר קשור לתחושות קיפוח והדרה. רוב ההון והפיתוח מרוכזים בצפון המדינה - באזור הבירה חרטום וסביבותיה, ומרבית תושבי האזורים האחרים של מדינה עצומת-שטח זו - שהייתה, עד לפיצול, המדינה הגדולה באפריקה - חשו מקופחים ביחס לתושבי הצפון. זו הסיבה שבנוסף לתושבי הדרום, גם תושבי המערב (דרפור, קורדופן) והמזרח נאבקו בהזנחת המדינה. הממשלה הסודנית, מצדה, נהגה ונוהגת באלימות רבה כלפי אוכלוסיות מורדות, דרך הפצצות מן האוויר המשולבות במתקפות קרקעיות של מיליציות סמי-ממשלתיות על כפרי אזרחים.
התקפות אלה מלוות בפגיעות בנפש, ברכוש ובמקרי אונס רבים. לא מפתיעה, אם כן, העובדה כי אל-באשיר היה ראש המדינה המכהן הראשון בעולם שהואשם ברצח-עם על ידי בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) בהאג.
5 שנות שיחות - והסכם שלום
לנוכח היסטוריה קשה ומרה זו של מאבקים, מפתיעה למדי יכולתם של הצדדים להניח את משקעי העבר מאחוריהם ולהתקדם למציאת פתרון אפקטיבי לסכסוך. המגעים בין ממשלת סודן לבין "התנועה העממית לשחרור סודן" (SPLM), שהובילה את חלקה השני של מלחמת האזרחים וכיום היא המפלגה השלטת בדרום, החלו בשנת 2005, והובילו לחתימת הסכם שלום כולל (SAP) לאחר חמש שנים.
רבים היו ספקנים לגבי כוונותיו של אל-באשיר ליישם את ההסכם, אך הוא הפתיע ואף נכח באופן אישי בחגיגות העצמאות בג'ובה בירת דרום סודן. עם זאת, תוך זמן קצר התברר שבניגוד לשמו, הסכם השלום לגמרי אינו כולל וחסר בעיקר בעניינים מהותיים כמו סימון גבולות, הסדרי ביטחון וחלוקת משאבים. נושא המחלוקת העיקרית בין שתי המדינות הוא הפקת הנפט - המהווה את המשאב המרכזי בכלכלתן - ושינועו. מרבצי הנפט המרכזיים נמצאים באזור המדינה הדרומית, ובעיקר באזור אביי (Abyei), הממוקם בין שתי המדינות.
המאבק על שיוכו של חבל ארץ עשיר בנפט זה ממשיך להעיב על יחסי שתי המדינות. בנוסף, בהיותה מדינה ללא מוצא לים, העברת הנפט מדרום סודן מתבצעת כולה דרך שטחי צפון סודן עד לנמליה, משם מתבצע שינוע הנפט למדינות היבואניות. בשנה וחצי שחלפו מאז העצמאות, הזרמת הנפט כמעט פסקה עקב מחלוקות בין הצדדים (למשל שיעור המכסים הגבוה באופן בלתי הגיוני שדורשת ממשלת סודן עבור חביות הנפט הדרום-סודניות). המצב הביטחוני החריף גם הוא, ונשמעו טענות הדדיות על תקיפות של המדינה הנגדית נגד אוכלוסיות אזרחיות. עם זאת, ייתכן כי דווקא סביב משברים אלה צומחת תקווה לעתיד טוב יותר ביחסי שתי המדינות.
הישרדות 2013
ממשלות סודן ודרום סודן נתונות כיום במצב הישרדותי כמעט מול אתגרים מורכבים ואולי אף בלתי-אפשריים. בפברואר 2012 פרסמה "תוכנית המזון העולמית" (WAP) דו"ח המזהיר כי מספר האנשים שנמצאים במצב של חוסר ביטחון תזונתי עלה ב-40 אחוזים מאז השנה שעברה ועומד כעת על כמחצית האוכלוסייה, המונה כעשרה מליון נפש. כמיליון אנשים זקוקים לסיוע דחוף במזון. במדינה הנטולה כמעט לחלוטין תשתיות מכל סוג, לרבות תשתיות תעבורה, העברת סיוע לאוכלוסיות רבות קשה ביותר.
לכך נוספים הסכסוכים האתניים בתוך המדינה והסכסוכים החיצוניים, אשר מקשים את ההגעה לאזורים רבים. המצב אינו כה קריטי בסודן של אל-באשיר, אך גם משטרו מתמודד עם מלחמות אזוריות ופנימיות המעיבות על יציבות שלטונו.
אף על פי שקל לדבוק בהסבר לפיו הדחיפות שבה שני המנהיגים מנסים כיום למצוא פתרון לבעיות מדינותיהם נעוצה בשיקולים תועלתניים של הישרדות פוליטית, אני מציעה ראייה קצת אחרת, זו הרואה בהם מנהיגים שהחליטו לזנוח את החרב - במידה זו או אחרת - לטובת הדיו של ההסכמים. במקרה של סכסוכים באפריקה, אנו נוטים לראותם כתערובת של אלימות, כאוס וחוסר רציונליות.
במקרה זה, אנו נוכחים כי מנהיגי שתי המדינות החליטו לנסות ולהימנע מהחרפת הסכסוכים המקומיים ולתעל את הסיטואציה לכיוון של מציאת פשרה, גם אם איננה לשביעות רצונם המלאה של הצדדים.
גם האיחוד האפריקני מצליח בשנים האחרונות למלא תפקיד יעיל יותר ויותר בפתרון סכסוכים באפריקה, הן בכך שהוא מסייע לסילוק שליטים רודניים, בחוף השנהב למשל, והן ככוח שלום המסייע מבחינה הומניטרית ואפילו צבאית לאוכלוסיות החיות במדינות כושלות, בסומליה למשל. צריך לקוות כי שילוב זה בין כוונות המנהיגים לתיווך האפריקני אכן יצליח לבשר על שנה חדשה ללא מלחמה כוללת בין שתי הסודניות, ועם סימנים מעודדים של יציבות ביטחונית ופיתוח כלכלי, שאוכלוסיות שתי המדינות כה זקוקות להם.
ד"ר אירית בק היא מרצה בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל-אביב וחוקרת במרכז דיין. לתוכנית הבין-אוניברסיטאית לתואר בוגר בלימוד אפריקה לחצו כאן .
לפנייה לכתב/ת 
