"לינקולן": פוליטיקה בשחור, לבן והרבה אפור
סטיבן שפילברג חוזר לימי מלחמת האזרחים, ומזקק מהדיונים הפוליטיים דרמה חזקה שספוגה במסרים שהיו רלבנטיים אז וגם היום. בגילומו של דניאל דיי לואיס המצוין, הנשיא לינקולן מתגלה כאגדה אמריקנית. וזו תאושרר בקרוב עם חופן אוסקרים
בסרטו החדש של סטיבן שפילברג, "לינקולן" ("Lincoln"), המועמד לתריסר פרסי אוסקר, הנשיא ה-16 של ארצות הברית מוצג כדמות מיתית. כבר בסצנה הפותחת, אברהם לינקולן (דניאל דיי לואיס) נדמה כנוכחות רפאים המשקיפה על הקרב שהתרחש בג'נקינס פרי במהלך מלחמת האזרחים האמריקאית. בריחוק מה הוא מאזין לדיווחיהם מהמערכה של חיילים שחורים מצבא הצפון, וכן לשני חיילים לבנים ואחד שחור המצטטים באוזניו הגאות מתוך "נאום גטיסברג" המפורסם.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
מה שבא אחר כך הוא שחזור של אחד הפרקים המשמעותיים בהיסטוריה האמריקנית: העברתו של התיקון ה-13 לחוקה המבטל את העבדות. זה קורה רגע לפני שהנשיא הנבחר מתחיל את הכהונה השנייה שלו, וכאשר נראה שמלחמת האזרחים עומדת לפני סיום. לשם העברת התיקון בקונגרס, לינקולן נזקק לתמיכתם של יריביו הדמוקרטים, משום שאינו מוכן להמתין עד לסופה של המלחמה שעלול להותיר את העבדות על כנה.
לשם כך ננקטת פעולה כפולה. מזכיר המדינה וויליאם סיוורד (דיוויד סטרתרן) שוכר שלושה אנשי צללים (בגילומם של ג'יימס ספיידר, ג'ון הוקס וטים בלייק נלסון) שתפקידם לשחד חברי קונגרס דמוקרטים במשרות לאחר פרישתם. במקביל, תדאוש סטיבנס (טומי לי ג'ונס), פוליטיקאי רפובליקני שנון ומתנגד נחרץ לעבדות, מנהל את המאבק הפוליטי בתוך בית הנבחרים. וכך, "החקיקה החשובה ביותר של המאה ה-19", כפי שמסכם סטיבנס בסופו המוצלח של מהלך, "עברה בדרך של שחיתות, בעידודו של האיש הטהור ביותר באמריקה".
במובן זה, "לינקולן" (המבוסס על ספרה עב הכרס של דוריס קרן גודווין, "Team of Rivals: The Political Genius of Abraham Lincoln") הוא שיעור מרהיב באזרחות: כיצד ניתן לכופף את העקרונות הפוליטיים לטובת מהלכים בעלי חשיבות דמוקרטית ומוסרית. מזמן לא נצפה דיוקן כזה של הנשיא האמריקאי - מין חצי-אל, שחזונו מעמיד אותו גבוה מעל המדינאים הארציים שמסביבו. לשם כך אף נדרש שפילברג לעיצוב סצנת חלום מוזרה שמשווה את מאבקו החשוב של לינקולן למסע מיסטי ומפחיד בספינה בין ערפילי ים.
אברהם אבינו
על פי "לינקולן", מהלכים היסטוריים מונעים על ידי מנהיג משכמו ומעלה, אינדיבידואל כריזמטי שסוחף אחריו את כל השאר. אין זה מקרה, לפיכך, שהשורות המושמות בפיו של לינקולן (על ידי התסריטאי-מחזאי טוני קושנר) מבוססות בעיקרן על נאומים מלאי פאתוס והצהרות דרמטיות. זהו דיוקנו של הפוליטיקאי כאדם נערץ שאפילו רגעי ההתלבטות שלו מעידים על גדולתו. וזהו, כמובן, סיפורו של הנשיא הלבן, שאלמלא הוא, לא היה יושב היום במקומו נשיא שחור.
אין זו הפעם הראשונה ששפילברג נדרש לנושא העבדות. סרטו "אמיסטד" מ-1997 גולל את הסיפור ההיסטורי של המרד שהתרחש על סיפונה של ספינת עבדים ב-1839, ומשפטם של העבדים השחורים שעמדו בראשו. גם בסרט ההוא הופיעה דמותו של נשיא אמריקני (לשעבר) ממתנגדי העבדות, ג'ון קווינסי אדמס (בגילומו של אנתוני הופקינס), שמשמש עתה כסנגורו של מנהיג המורדים (דג'ימון הונסו).
מעניין, אגב כך, שדמויות השחורים בסרטו הנוכחי הינן סבילות כמעט לחלוטין. ההיסטוריונית קייט מאסור פרסמה טור ב"ניו יורק טיימס" שבו היא טוענת כי למעט סצנת הפתיחה שתוארה לעיל, "הדמויות האפרו-אמריקאיות כמעט ולא עושות דבר, אלא ממתינות בפאסיביות לגברים הלבנים שישחררו אותם". בעשותו כן, הסרט מייצג השקפה רגרסיבית לפיה גברים לבנים הם הכוח המניע של ההיסטוריה ומחולליה של קדמה חברתית.
אכן, שפילברג וקושנר (שכבר שיתפו פעולה ב"מינכן") מציגים תפיסה פשטנית למדי של מהלכים היסטוריים ותוצאותיהם. מאידך, דווקא צמצום ההתרחשות המקיפה לאולמות הקונגרס ותוככי הבית הלבן מאפשר להם להדגיש את נושאו האמיתי של הסרט: האופן שבו חזון היסטורי הופך למציאות דרך מעשה אמנות פוליטי. סביר להניח שכך בדיוק תופסים שפילברג וקושנר (שניהם תומכים נלהבים של ברק אובמה) את הנשיא המכהן על סף הקדנציה השנייה שלו, כמי שמשיב לבית הלבן את ההילה ותחושת החזון.
דרמה באולם הדיונים
באופן מפתיע, ככל שהדברים אמורים בשפילברג, "לינקולן" הוא דרמה קאמרית כמעט שמתרחשת ברובה בחדרי חדרים (אפילו סצנת הקרב שפותחת את הסרט מבויימת, מצולמת וערוכה באופן שונה בתכלית מהסצינה הספקטקולרית בתחילת "להציל את טוראי ריאן"). זהו סרט שמבוסס על דרשות הנמסרות בחשיבות רבה, מתוך הבנה שמילים ורעיונות נשגבים הם הבסיס לשינוי היסטורי.
אך התיאטרליות, אפילו המלאכותיות, אינן פוגמות בהיותו של "לינקולן" סרט סוחף, קולח ומהנה (על אף אורכו - כשעתיים וחצי). דניאל דיי לואיס מגלם את דמותו של לינקולן יותר כמונומנט היסטורי, דמות מיתית המכונסת בעצמה, שקועה בהרהורים עמוקים, ופחות כאדם בשר ודם - והתוצאה וירטואוזית.
גם הסצנות הבודדות המבקשות לתאר אותו כאיש משפחה המתמודד עם אשתו המעורערת (סאלי פילד), שאינה מצליחה להתגבר על מות אחד מילדיהם, ועם בנו הבכור (ג'וזף גורדון לוויט), המבקש להתגייס לשורות צבא הצפון - אינן מעמעמות את הבדידות המכובדת שהוא משדר.
להבדיל, טומי לי ג'ונס כסטיבנס חד הלשון מעצב דמות מרתקת וארצית יותר - שועל פוליטי המתמרן את יריביו,
שגילוי מפתיע בסופו של הסרט מעניק לה אף מידה של רוך ורגש.
הישגיו האמנותיים של הסרט, ובראשם עבודת הצילום של יאנוש קמינסקי והעיצוב האמנותי של ריק קרטר - הינם ללא דופי. וכך, יחד עם "ג'אנגו ללא מעצורים", סרטו החדש של ספילברג הופך את העבדות מפרק אפל בהיסטוריה האמריקנית לדבר החם של טקס האוסקר הקרוב.
