חופש כלכלי לצד פיקוח מפחיד: שינויי המשטר בסין
סין נמצאת במצב ביניים, בין דמוקרטיה למדינה טוטליטרית, אך לכולם ברור שהמצב לא ישאר כפי שהוא לאורך זמן. גוברת המודעות לזכויות האדם, מחלחלים רעיונות מערביים ואיתם גם משתנות ההתבטאויות של המנהיגים. אך מעל לכל גם עולה שאלה מדאיגה: מה המחיר שתשלם סין תוך כדי התהליך?
מה המשטר השולט בסין ? קשה לענות על השאלה הזאת. השלטון נמצא בידי המפלגה הקומוניסטית מאז סוף מלחמת האזרחים ב-1949, לכאורה הוא מהווה המשך של שלטונו הטוטליטרי של מאו דזדונג, אך אוכלוסיית סין כבר לא מתנהלת בין משפטי ראווה לחינוך מחדש, קיים חופש כלכלי, קיימת נינוחות מתגברת לדעות בלתי ממסדיות, בין אם זה באינטרנט ובין אם בין חברים. עם כל זאת, עדיין אין דמוקרטיה וגם אין בקרה של הציבור על המנהיגים.
- השחיתות בסין גואה: הבכירים מרופדים במזומנים
- למה כשבאירופה יש שפל, בסין נמשך השגשוג?
- ספורט וכלכלה: סין לא סתם זכתה בהרבה מדליות
- הסיפורים הכי חמים - לפני כולם - בפייסבוק של ynet
זהו מצב ביניים. לכולם ברור שהמצב לא ישאר כפי שהוא לאורך זמן, גוברת המודעות לזכויות האדם, מחלחלים רעיונות מערביים ואיתם גם משתנות ההתבטאויות של המנהיגים. טיפין טיפין גם מופיעה פתיחוּת בחקיקה, והדברים נראים כאילו הם הולכים לכיוון יותר ויותר ליברלי ודמוקרטי.
כל אלה מעלים את השאלה מה יהיו פניה של סין בעתיד, וכמה זמן יעבור עד אז. ומעל לכל גם עולה שאלה מדאיגה: מה המחיר שתשלם סין תוך כדי התהליך?
הפיקוח הממשלתי על האינטרנט בסין לא מאפשר שימוש במדיה חברתית מערבית דוגמת פייסבוק וטוויטר, מדיה שמאפשרת לכל אדם לומר כל מה שהוא חפץ - זה פתוח מדי, מסוכן מדי לטעמה של ההנהגה.
במקום זאת מתקיימים אתרי מדיה חברתית סיניים הנושאים שמות דוגמת Weibo ו-Sina. בסין ניתן לכתוב בלוג, לצייץ ולכתוב סטטוס, אך רק באתרים הפועלים על שרתים המצויים בסין ונתונים לפיקוחהּ.
הפיקוח קיים, אך גם במתכונת הזאת לא ניתן לסגור את הפה לכל גולש. אתרים אלה הפכו לברומטר של רצונות הציבור הסיני. כל אימת שמתרחש אירוע מכעיס שהעיתונות לא מעיזה לבקר, עולה הביקורת מהעולם הווירטואלי. אחד המקרים המפורסמים ביותר היה זה של תאונת הרכבות ביולי 2011.
בחודש זה תקלה גורמת לאחת הרכבות המהירות לעצור על המסילה ורכבת המגיעה מאחור מתנגשת בה בעוצמה. קרונות התהפכו, כ-40 איש נהרגו ולמעלה מ-200 נפצעו.
לאחר מכן, כלי התקשורת נמנעו מלדווח על כך, אך האינטרנט הסיני לקח על עצמו את תפקיד המבוגר האחראי והביא צילומים ודיווחים במבול של בלוגים, סטטוסים וציוצים, ולא הסתפק בכך אלא העלה ביקורת נוקבת על מהירות הפיתוח הטכנולוגי, שהרכבת המהירה היא אחד הדגלים המתנפנפים שלו, קבל על שחיתות במערך הרכרבות ודרש את הבלתי יאמן, שהאחראים על התאונה ישלמו על כך את המחיר.
בימים שלאחר כך רדפו פקידי המשטר אחר כל גילוי של חופש דיבור ומחקו בלוגים במאותיהם, אך לבסוף הם הבינו שזה חסר סיכוי, קול המון כקול שדי, איסור הפרסום הוסר, נפתחת חקירה ובסופה אכן התרחש הבלתי ייאמן - שלושת האחראים פוטרו והם עומדים עתה למשפט.
אז מי יותר חזק? המשטר או האזרחים? ובכן, נראה שהשלטון מודע למגבלות יכולתו והוא נדרש לעקוב אחר רצונות הציבור על מנת לתת מענה לצרכים, לפני שהם יוצרים מתחים וקשיים פנימיים.
פחי הרחוב צצו לפתע
הגולש ינון שפירא שעבד והתגורר בבייג'ינג, סיפר בשעתו בבלוג שלו "חוויות מגובה האוכף" על הדרך בה השלטון עוקב אחר תלונות בלי להיפתח להבעת דעות אזרחית גלויה:
"בשנה הראשונה שלי הייתי רואה עוברות ברחובות הראשיים שיירות של אופניי משא עם לבנים אדומות שפורקו מבתים. הסברתי לעמיתיי בעבודה שזה מדהים לראות איך אנשים מפרקים את הבתים שלהם ומעבירים אותם ממקום למקום – ובונים מחדש. הם לא 'הסכימו' איתי – עד שהראתי להם תמונות שצילמתי בטיוליי אופניים שלי. מאז, ועד היום אני לא רואה את השיירות האלה...
"דוגמא נוספת קשורה לפחי זבל שלא היו בנמצא בשום מקום, אז הערתי לעמיתיי שזה קצת 'מוזר'. באורח פלא לאחר חודשיים כל המתחם שלנו התמלא בפחי זבל חדשים (ממוחזרים) ובכלל כל העיר התחילה להתמלא בפחי זבל. צירוף מקרים? אולי...".
במקרה של תאונת הרכבות האזרחים ניצחו משום שהם היו רבים מכדי לסתום להם את הפה, אך לעתים גם מספרים קטנים יכולים להספיק. קחו למשל את המקרה של הכפר ווקאן, כפר לא גדול במונחים סיניים, המונה כ-12 אלף איש (מספר קטן למדי במונחים סיניים).
חודשיים לאחר התאונה שאותה הזכרנו, בספטמבר 2011, מתבשרים תושבי הכפר, השוכן בגואנדונג שבדרום סין, כי אדמותיהם של רבים מהם נמכרו לבעלי הון לצורך הקמת מפעל תעשייתי.
עד כאן אירוע בעייתי לאיכרים הקשורים אל אדמת אבותיהם, אשר כבר היו כמותו רבים בסין, אך הקושי הנוסף הוא שהם לא זכו לפיצוי של ממש וכל האירוע נראה כמו מקרה טיפוסי של שחיתות המקשרת בעלי הון עם אנשי שלטון על גבם של איכרים.
ההסכם המושחת בוטל
מתכונת המשטר בסין מאפשרת לשלטונות לשלוט ולכוון כמעט כל מרכיב בחיי היומיום. אילו זה היה מתרחש כמה שנים מוקדם יותר היה האירוע מסתיים בכמה איכרים הרוטנים מול בניין העירייה, וכמה שוטרים המבהירים להם שעדיף לחזור הביתה במקום להגיע לביקור במחנה "חינוך מחדש".
ב-2011 הדברים כבר שונים: האיכרים מתפרעים ותוקפים את אנשי הממשל ואף את השוטרים, רבים אחרים מגיעים מן השדות לסייע להם ובתוך כמה ימים הדבר הופך להתקוממות כללית של אנשי הכפר כנגד העירייה שראשיה מונו על ידי המפלגה.
ההתנגשות בין התושבים לבין השלטונות נמשכת במשך כמה חודשים ומסתיימת כאשר השלטון המרכזי מפטר את ראשי הרשות המוניציפלית, מבטל את ההסכם המושחת, ומה שגורם לכל המעורבים בכך להביט בתמהון הוא שהם אף מאפשרים לתושבים לבחור את ראשי הכפר הבאים בבחירות דמוקרטיות. מי היה מאמין.
לא היתה זאת ההתקוממות העממית היחידה בסין בשנים האחרונות. מקורות זרים מעריכים כי בסין מתרחשים כ-100 אלף אירועים דומים בכל שנה. אלה מסתיימים במגוון רחב של דרכים. לעתים, כפי שאירע בהתקוממויות המוסלמיות של המחוזות המערביים, ההתקוממות מדוכאת בכוח הזרוע. לעתים, הממשל מוותר, כמו במקרים של מחאה על הקמתם של מפעלים מזהמים.
בערי סין קורה לא פעם כי פינוי בינוי של רחוב נעצר כאשר את פני המובילים המפנים מקבלים עורכי דין עם צו עצירת עבודה, והתהליך מוצא את המשכו במסדרונות בתי המשפט. במקרה של ווקאן השלטונות איפשרו לתושבים לבחור את אנשי הממשל המקומי, דבר שלא נראה כמותו מאז קום המשטר הקומוניסטי.
התדמית הקומוניסטית התרחקה מהמציאות
האימרה הידועה של טליראן אומרת כי "על כידונים ניתן לעשות כמעט הכל אך רק לא לשבת", ואת זה כנראה הפנימו גם בבייג'ינג. התדמית הקומוניסטית הקשוחה אה-לה-מאו דזדונג, שסימלה הוא השוטר הסיני חמור המבט, כבר אין לה דבר עם המציאות.
הממשל מקיים דיאלוג עם מאוויי הציבור, משתיק רק את מה שניתן להשתיק ויודע היטב כי הציבור מודע יותר ויותר לזכויותיו ומביע זאת בקול, ולא ניתן לסתום בעזרת אלות ומחנות מעצר את פיהם של מאות מיליוני סינים שנחשפו לרוחות הזמן החדשות.
כמו המלך בספר הנסיך הקטן, השלטון בסין יודע כי עליו לדרוש מהציבור רק דרישות שיש סיכוי שהציבור יקיים, והציבור מודע לכך ומחמיר את דרישותיו ומרים את קולו יותר ויותר. בסוף 2012 התפרצה לראשונה מחאת עיתונאים על הצנזורה המושתת על עיתונם, וקשה לדעת מה יהיה האירוע הבא.
סין משתנה, השלטון מודע לכך שכוח השליטה שלו הולך ופוחת, וכך גם האזרחים. עד לאן ימשך התהליך? נראה כי המפלגה מאפשרת התקדמות איטית לעבר דמוקרטיה, זכויות אדם וזכות הדיבור, מתוך אמונה בדרך הסינית שבה שינויים איטיים יכולים להביא תמורות בלי ליצור זעזועים מופרזים.
יש מי שיאמר כי ההדרגתיות מעניקה לבעלי השררה זמן רב יותר ליהנות מהכוח המופקד ביניהם עד שיבואו בחירות דמוקרטיות ויקחו זאת מידיהם, והשינויים נוצרים רק כאשר אין ברירה, ולא מתוך תכונית ארוכת טווח.
האם התהליך ההדרגתי הזה יעצר כאשר סין תהיה דמוקרטית לחלוטין? אולי יווצר מצב סיני יחודי שאינו דומה למודל המערבי שאנו מכירים? יתכן. יתכן גם וההדרגתיות הזאת לא תצליח למנוע את המהפכה שממנה חוששים ראשי המפלגה.
במסגרת האיומים המרחפים סביב מדינות מזרח אסיה, הקודר ביותר מנבא כי יתכן ויבוא היום שבו שוב נראה טנקים ברחובות כמו באירועי שנת 1989. אם זה יקרה תהיה לכך משמעות שלטונית, תהיה לכל משמעות גיאו-פוליטית על כל מזרח אסיה, וכמובן שתהיה לכך גם משמעות כלכלית אדירה.
טל רשף - יועץ ומרצה לעסקים בסין , מחבר הספר "המדריך הישראלי לעסקים בסין" ומרצה בחוגי בית
לפנייה לכתב/ת 
