"הלכתי והלכתי על גופות. לא היה לזה סוף"
בספרו "ארצות דמים" מתעד ההיסטוריון טימותי סניידר את מנגנון הקטל של 14 מיליון בני אדם במפגש אינטרסים של שני רודנים חסרי מעצורים, היטלר וסטלין. טובים ורעים, כובשים ומשחררים - זה לא תמיד בדיוק מה שחשב המערב. 80 שנה לעליית היטלר, ynet מביא קטע מהפרק על הפתרון הסופי
במגע עם ברית המועצות קרסו האוטופיות של היטלר, אבל הן לא נזנחו אלא עוצבו במתכונת חדשה. הוא היה הפיהרר, ומרעיו שמרו על מעמדם בזכות יכולתם לנחש ולממש את רצונו. וכשהרצון הזה נתקל בהתנגדות, כמו שקרה בחזית המזרח במחצית השנייה של 1941, הייתה המשימה של גרינג, הימלר, היידריך ודומיהם לשוב ולארגן את רעיונותיו של היטלר כך שגאוניותו של המנהיג תקבל אישור וחיזוק - וכמובן גם מעמדם שלהם במשטר הנאצי.
בקיץ 1941 היו להיטלר ארבעה חזונות אוטופיים: ניצחון בזק שימוטט את ברית המועצות בתוך שבועות; "תוכנית רעב" שתמית שלושים מיליון בני אדם בתוך חודשים אחדים; "פתרון סופי" לחיסול יהודי אירופה אחרי המלחמה; וה"תוכנית אב למזרח" שתהפוך את מערב ברית המועצות למושבה גרמנית. שישה חודשים אחרי תחילתו של "מבצע ברברוסה" ניסח היטלר מחדש את יעדי המלחמה והעמיד את הכחדתם הפיזית של יהודי אירופה בראש סדר העדיפויות. עד אז כבר נקטו שותפיו הקרובים ביותר את הצעדים האידיאולוגיים והמנהליים הנחוצים כדי להוציא את רצונו אל הפועל.
גרינג, שהיה ממונה על הכלכלה ועל "תוכנית הרעב", חשש מן הרע מכול. בתור "האישיות השנייה במעלה ברייך" ויורשו של היטלר היה גרינג דמות בולטת מאוד בגרמניה, אבל במזרח הלך תפקידו והצטמצם.
בניגוד לגרינג הצליחו הימלר והיידריך לנצל לטובתם את מצב הביש של המלחמה על ידי הגדרה מחודשת של "הפתרון הסופי", כך שיהיה אפשר להוציאו אל הפועל גם בזמן מלחמה שאינה מתקדמת לפי התוכנית. הם הבינו שהמלחמה הולכת ונעשית, כמו שהחל היטלר לומר באוגוסט 1941, "מלחמה נגד היהודים".
הימלר והיידריך ראו בחיסול היהודים את משימתם שלהם. ב-31 ביולי 1941 הצליח היידריך לקבל מידי גרינג את הסמכות הרשמית לתכנן את "הפתרון הסופי". תכנון זה עדיין היה כרוך בתיאום של תוכניות גירוש קודמות עם תוכניתו של היידריך להעביד את היהודים עד מוות במזרח ברית המועצות לאחר כיבושה. זה עדיין היה החזון בנובמבר 1941, כשניסה היידריך לכנס פגישה בווַנזֶה כדי לתאם בין כל הגורמים הקשורים ב"פתרון הסופי". יהודים שלא יוכלו לעבוד יועלמו, והאחרים יעבדו אי שם בשטחי הכיבוש של ברית המועצות עד שימותו.
היידריך ייצג הסכמה רחבה בממשל הנאצי, אם כי תוכניתו הקדימה את המאוחר. ה"משרד לענייני המזרח", שפיקח על רשויות הכיבוש האזרחיות והוקם בספטמבר, שיער כדבר מובן מאליו שהיהודים ייעלמו. השר הממונה עליו, אלפרד רוזנברג, דיבר בנובמבר על ה"הכחדה הביולוגית של היהדות באירופה". זו תושג על ידי שילוח היהודים אל מעבר להרי אוראל, גבולה המזרחי של יבשת אירופה. אבל בנובמבר 1941 נפל על חזון השעבוד והגירוש של היידריך מסך של חוסר בהירות, מאחר שגרמניה לא הצליחה להשמיד את ברית המועצות וסטלין עדיין שלט ברוב המכריע של שטחה.
בעוד היידריך עוסק בהכנות המנהליות בברלין, הימלר הוא שהצליח בכישרון רב לחלץ מן החשיבה האוטופית של היטלר את היסודות המעשיים והיוקרתיים. מ"תוכנית הרעב" נטל הימלר את הקטגוריות של אוכלוסיות עודפות ואוכלי חינם, ומעתה יסווג את היהודים בתור מי שאין לבזבז עליהם קלוריות.
מן ה"תוכנית אב למזרח" חילץ הימלר את גדודי "משטרת הסדר" ועוד אלפי משתפי פעולה מקומיים, שמשימתם הראשונה הייתה עד אז לסייע בהשתלטות על ברית המועצות הכבושה. עכשיו יספקו הם את כוח האדם הדרוש להוציא אל הפועל מבצעים המוניים ממש של הרג יהודים בירי מאוגוסט 1941 ואילך. כל הגופים האלה, בתמיכתו של הוורמאכט ו"משטרת השדה" שלו, אפשרו לגרמנים לרצוח כמיליון יהודים ממזרח לקו ריבנטרופ-מולוטוב עד סוף אותה שנה.
בקיץ ובסתיו של 1941 התעלם הימלר ממה שלא היה אפשרי, הרהר בדברים הכרוכים בתהילה הרבה ביותר, ועשה מה שאפשר לעשות: להרוג את היהודים ממזרח לקו ריבנטרופ-מולוטוב, במזרח פולין הכבושה, במדינות הבלטיות ובברית המועצות. על ידי המימוש הזה של הדוקטרינה הנאצית בחודשים שבהם היה שלטונה של גרמניה נתון בסכנה יאפילו הימלר והאס-אס על הרשויות האזרחיות והצבאיות בשטחי ברית המועצות הכבושים ובאימפריה הגרמנית. "המזרח שייך לאס-אס", אמר הימלר.
זמן קצר לפני כן עדיין היה המזרח שייך לנקוו"ד (NKVD). הימלר ידע לנצל את מורשת השלטון הסובייטי במקומות שבהם התבסס רק לאחרונה, וזה אחד הסודות להצלחתו. בארצות הראשונות שאליהן הגיעו ב"מבצע ברברוסה" היו חיילי הוורמאכט הכוח הכובש השני במלחמה. כיבושיהם הראשונים של הגרמנים בקיץ 1941 היו השטחים שמסרו הגרמנים לידי הסובייטים ב"הסכם הגבולות והידידות" של ספטמבר 1939: חבלי מזרח פולין, ליטא, לטביה ואסטוניה, שסופחו בינתיים לברית המועצות.
במילים אחרות, ב"מבצע ברברוסה" נכנסו חיילי גרמניה תחילה לארצות שהיו מדינות עצמאיות עד 1939 או עד 1940, ורק אז נספחו אל ברית המועצות שלפני המלחמה. בינתיים כבשו בעלי בריתם הרומנים את השטחים שנקרעו מרומניה בידי ברית המועצות ב-1940.
בשל הכיבוש הכפול הזה, תחילה הסובייטי ואחר כך הגרמני, היה הניסיון של תושבי המקומות האלה מורכב ומסוכן יותר. כיבוש אחד עלול לסדוק את מרקם החברה לדורות; כיבוש כפול מכאיב ומפלג עוד יותר. הוא יצר סיכונים ופיתויים שלא היו כמותם במערב. יציאתו של כובש זר אחד לא הייתה אלא בואו של כובש אחר. כשיצאו חיילי הכוח הכובש נאלצו התושבים להסתגל לא לשלום אלא למדיניות החדשה של הכובש שתפס את מקומו. כשבא הכובש השני היה עליהם להתמודד עם תוצאות מחויבותם הקודמת מימי השלטון היוצא, או להכריע הכרעות בימי הכובש הראשון בעודם מצפים לכובש הבא. לקבוצות שונות באוכלוסייה הייתה לחילופים האלה משמעות שונה. אולי ליטאים לא יהודים, למשל, ראו ביציאת הסובייטים ב-1941 שחרור, אולם היהודים בוודאי לא יכלו לראות כך את כניסת הגרמנים.
עד שנכנס הצבא הגרמני לליטא בסוף יוני 1941 כבר עברו על הליטאים שתי תמורות מפליגות. כשעדיין הייתה ליטא מדינה עצמאית, דומה היה שהיא מפיקה תועלת רבה מהסכם ריבנטרופ-מולוטוב של אוגוסט 1939. ב"הסכם הגבולות והידידות" של ספטמבר 1939 נמסרה ליטא לידי הסובייטים, אבל תושביה לא ידעו זאת. הנהגת המדינה קלטה דבר אחר: בחודש ההוא החריבו גרמניה הנאצית וברית המועצות את פולין,
אחר כך, חצי שנה לאחר שהרחיבה את גבולותיה הודות לסטלין, נכבשה ליטא בידי מיטיבתה כביכול. ביוני 1940 השתלט סטלין על ליטא ועל המדינות הבלטיות האחרות, לטביה ואסטוניה, ומיהר לשלב אותן בתוך ברית המועצות. לאחר הסיפוח הזה גורשו מליטא כ-21,000 איש, ובהם רבים מבני האליטות. גם ראש הממשלה ושר החוץ היו באלפי המגורשים. כמה מראשי הצבא והפוליטיקה נמלטו לגרמניה וכך ניצלו מן הגולאג. רובם היו בעלי זיקה קודמת כלשהי לגרמניה וכולם היו מרי נפש בגלל תוקפנותם של הסובייטים. הגרמנים תמכו בלאומנים מן האגף הימני בקרב הגולים הליטאים והכשירו כמה מהם להשתתף בפלישה לברית המועצות.
וכך, כשפלשו הגרמנים לברית המועצות ביוני 1941, הייתה ליטא במצב מיוחד במינו. היא נהנתה מהסכם ריבנטרופ-מולוטוב; אחר כך נכבשה בידי הסובייטים; ועכשיו כבשו אותה הגרמנים. לאחר שנה של שלטון סובייטי אכזרי קידמו ליטאים רבים בשמחה את השינוי בשמחה, אבל רק מעטים מהם היו יהודים. ביוני 1941 חיו בליטא כ-200,000 יהודים, בדומה למספר היהודים בגרמניה. הגרמנים נכנסו לליטא ועמם ליטאים לאומנים נבחרים ונתקלו בבני המקום שהיו נכונים להאמין, או לנהוג כמי שמאמינים, שהיהודים הם האשמים בדיכוי הסובייטי. הגירושים שעשו הסובייטים אירעו באותו חודש עצמו, וימים אחדים בלבד לפני בוא הגרמנים ירו אנשי נקוו"ד בליטאים בבתי הכלא. הדיפלומט הליטאי קאזיס שְקירפָּה ניצל את מעשה הזוועה הזה בשידורי הרדיו שלו כדי לשלהב המונים ולהסיתם לרצח. בראשית יולי נרצחו כ-2,500 יהודים בידי ליטאים בפוגרומים עקובים מדם.
בזכות משתפי הפעולה המאומנים מראש ועזרתם של התושבים היה לרוצחים הגרמנים בליטא כל הסיוע שנדרש להם. ההנחיות הראשונות להרג יהודים בעלי תפקידים מסוימים מולאו במהירות בידי אַיינזַצגרוּפֶּה A ומשתפי הפעולה המקומיים שגייסה. איינזצגרופה A נעה לתוך ליטא בעקבות קבוצת הארמיות צפון. איינצקומנדו 3 של איינזצגרופה A, שהופקד על העיר הליטאית הגדולה קובנה, לא חסר מסייעים. ביחידה שירתו 139 איש בלבד ובכלל זה 44 פקידים ונהגים. בשבועות ובחודשים שלאחר מכן הסיעו הגרמנים את עוזריהם הליטאים אל אתרי הרג בסביבות העיר. מ-4 ביולי 1941 ואילך הרגו יחידות ליטאיות יהודים לפי פקודותיהם ובפיקוחם של הגרמנים. כבר ב-1 בדצמבר סברו מפקדי איינזצקומנדו 2 ששאלת היהודים בליטא נפתרה. היחידה דיווחה על הריגתם של 133,346 בני אדם, מהם 114,856 יהודים. למרות רצונו של שקירפה לא שירת ההרג הזה כל מטרה פוליטית של ליטא; משניסה להכריז על עצמאותה של ליטא הושם מיד במעצר בית.
איטָה סְטְראז' הייתה אחת הניצולות המעטות מיהודי וילנה. שוטרים ליטאים לקחו אותה אל שפת בור שכבר היה מלא בגופות. בת 19 הייתה באותו הזמן. "זה הסוף", אמרה בלבה, "ומה כבר ראיתי בחיי?" היריות החטיאו אותה, אבל היא נפלה אל הבור מוכת אימה, ואחר כך כוסתה בגופות הבאים אחריה. מישהו דרך על הגוויות וירה כלפי מטה כדי לוודא שכולם מתים. כדור פגע בידה, אבל היא לא הוציאה הגה. אחרי זמן זחלה ויצאה משם. "הייתי יחפה. הלכתי והלכתי על גופות. לא היה לזה סוף".
הספר "ארץ דמים" יצא לאור בהוצאת "כתר ספרים" בתרגום יוסי מילוא.
המחבר טימותי סניידר הוא היסטוריון יליד 1969, מרצה להיסטוריה באוניברסיטת ייל. ארבעת ספריו הקודמים, בהם "בנייתן מחדש של אומות" ו"סקיצות ממלחמה חשאית", זכו בפרסים יוקרתיים. עם צאתו לאור ב-2010 קצר "ארץ דמים" ביקורות משבחות, כיכב ברשימת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס", ונבחר לספר השנה ב"אטלנטיק", "אינדיפנדנט" ו"האקונומיסט".
לפנייה לכתב/ת 
