"היצ'קוק": פסיכו-אנליזה של אגדת קולנוע
אנתוני הופקינס ממלא את המסך בדמותו של אלפרד היצ'קוק, במהלך העבודה על "פסיכו". הסרט "היצ'קוק" מנסה לפענח את אישיותו של הבמאי האגדי, לצד אשתו ושאר הדמויות שסבבו אותו
סרטים מעטים בלבד נוצרו על במאים ועל סרטיהם שהפכו לאגדה, ו"היצ'קוק" ("Hitchcock") הוא אחד מהם. אנתוני הופקינס מגלם בו, בהנאה רבה, את דמותו של אמן המתח והחרדה, בנקודת הזמן שסביב יצירת "פסיכו" (1960). התוצאה משעשעת, גם אם נעדרת מורכבות של ממש.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
מעניין שהסרט מופיע באותה שנה שבה הדיח "ורטיגו" את "האזרח קיין" ממקומו בצמרת רשימת הסרטים הטובים של כל הזמנים (במשאל המסורתי שעורך "סייט אנד סאונד" מדי עשור). זהו אחד משני סרטים שנוצרו השנה על היצ'קוק (האחר הוא סרט הטלוויזיה, "הנערה של היצ'קוק", ששודר לאחרונה בערוצי הכבלים והלוויין, ועסק במשיכתו אל טיפי הדרן שכיכבה בסרטיו "הציפורים" ו"מארני").
אל פחד, אלפרד
הסרט שלפנינו תופס את היצ'קוק, כאשר הוא מסוחרר בעקבות קבלת הפנים הנלהבת לה זוכה סרטו החדש "מזימות בינלאומיות". שאלה פרובוקטיבית שמפנה אליו עיתונאי ביום הפרמיירה ("לא הגיע הזמן שתפרוש כל עוד אתה בשיא?"), מביאה את היצ'קוק לתור אחר משהו חדש, שונה. החיפושים מסתיימים כאשר הוא נתקל בספרו של רוברט בלוך, "פסיכו", שנכתב בהשראת סיפורו של אד גין - רוצח סדרתי מוויסקונסין שנהג לשדוד גופות ולעצב חפצים מעצמות, גולגולות וחלקי גוף, והיה קשור באופן חולני לאמו.
הסרט מתאר את האופן שבו היצ'קוק הולך ונהיה אובססיבי עם "פסיכו", ועם דמותו של גין, שמהווה בעבורו מעין אלטר-אגו ומשתלטת עליו. אחת הסצנות מדמה אותו בשעת טיפול פסיכולוגי כאשר המטפל הוא לא אחר מאשר גין (מייקל ווינקוט). עד כדי כך הוא אובססיבי, שכאשר אולפני פרמאונט מסרבים להפיק את הסרט, היצ'קוק מחליט לממן אותו מכספו.
במקביל עוקב הסרט אחר מערכת יחסיהם המתדרדרת של היצ'קוק ואשתו אלמה (הלן מירן), שהקשר בינה לבין התסריטאי וידיד המשפחה החלקלק, וויטפילד קוק (דני יוסטון) - שהיה שותף לכתיבת התסריטים של "פחד במה" ו"זרים ברכבת" - מעורר בהיצ'קוק התקפי קנאה.
הזיקה בין היצ'קוק לגיבורים הפרוורטיים של סרטיו עמדה במרכז שיח תיאורטי ופסיכואנליטי ענף. עיסוקם במציצנות ובאלימות כלפי נשים צעירות הובילו להצגתו כסדיסט ומתוסכל מינית, ו"היצ'קוק" הסרט אכן מבקש לדון ב"צדו האפל של הגאון", אם להידרש לכותרת הביוגרפיה שחיבר על אודותיו דונלד ספוטו.
מי פה הפסיכו
הסרט מקשר באופן טריוויאלי למדי בין היצ'קוק לבין דמותו הבדיונית של נורמן בייטס, בעל המוטל הרצחני מ"פסיכו", וזו ההיסטורית של גין - כדי להראות כיצד היצירה מהווה שיקוף מובהק של הדחפים המודחקים והסטיות של בעליה.
אך הדמות המשמעותית ב"היצ'קוק" (שמבוסס על פרטים מספרו של סטיבן רבלו, "Alfred Hitchcock and the Making of 'Psycho'") היא דווקא זו של אלמה רוויל, אשתו. על פי הסרט, אלמה היא המשענת שלו, היועצת האמנותית, והמבקרת הדעתנית ביותר של סרטיו. אכן, רוויל נטלה חלק ביצירת סרטיו של בעלה - כתסריטאית ועורכת תסריטים, ואחראית על המשכיות (continuity). בסרט היא אף מוצגת כמי שביימה הלכה למעשה את סצינת הרצח של הבלש, שעה שבעלה קדח מחום במיטה.
רוויל, אגב, היתה עורכת סרטים מוכשרת בזכות עצמה, שנטשה את הקריירה שלה ועברה להתמקד בעבודתו של בעלה. בעת עריכת "פסיכו", רוויל חדת העין היתה זו שהפנתה את תשומת לבו לעובדה שבאחד השוטים, אחרי שנרצחה באמבטיה, נראית ג'נט לי כשהיא בולעת מים.
בסרט היא מוצגת כמי שהאובססיה של בעלה אחר שחקניות בלונדיניות, מביאה אותה לנהל קשר פלרטטני עם קוק שעמו היא כותבת תסריט (השניים אכן כתבו תסריט יחד, ואחת הביוגרפיות על היצ'קוק טוענת שהשניים גם ניהלו רומן קצר, אך ב-1948).
"היצ'קוק", סרטו העלילתי הראשון של סשה ג'רבסי, מציע לא מעט הנאות קטנות. הפתיחה והסיום של סרטו בנויים במתכונת המוכרת מסדרת הטלוויזיה בהנחייתו "אלפרד היצ'קוק מציג" (שכמה מפרקיה הוא גם ביים), שבה נהג לפנות אל הצופים במונולוג סרקסטי. מהנה גם לצפות בסקרלט ג'והנסון המופיעה בתפקיד ג'נט לי, ובג'סיקה ביל המגלמת את וירה מיילס (היצ'קוק רטן על כך שהיא העדיפה הריון על פני הבטחתו להפוך אותה לכוכבת הגדולה שלו).
ג'יימס ד'ארסי מספק חיקוי מוצלח של אנתוני פרקינס שמתנהג במציאות כנורמן בייטס (עוד דוגמא לטשטוש הטריוויאלי בין מציאות ובדיון שמתקיים כאן), ואילו כוכב העבר רלף מאצ'יו, הלוא הוא "קראטה קיד", מגלם את דמותו של התסריטאי ג'וזף סטפאנו.
סצינה מוצלחת במיוחד ממחישה בדיוק למה התכוון היצ'קוק, כשאמר כי הוא מנגן בקהל כמו בפסנתר. הבמאי הגדול התייחס למניפולציות שהוא מפעיל על הצופים. בסרט, נצפה הופקינס - באיפור ודיקציה מושלמים - כשהוא מנפנף בזרועותיו בתנועות ניצוח דרמטיות, כאשר מתוך האולם נשמעות תגובות האימה של הקהל הצופה בסצנת הרצח באמבטיה. נראה שאין דימוי מדויק מזה לאופן שבו תימרן היצ'קוק את הקהל שלו.
