שמתי לי פודרה: תחפושות בספרי ילדים
ביצה שהלכה לחפש לעצמה זהות אחרת, סינדרלה כפולה שמוותרת על הנעל, וקרקס שלם בזכות אבא צבעוני ומשעשע. התחפושות, ולא רק של חג פורים, משמשות כקונפטי חגיגי שמקשט ספרי ילדים מורכבים. קבלו שלושה, מהנים ופרועים
מעשה ידוע בביצה חביבה
"הביצה שהתחפשה" שכתב ואייר דן פגיס (עם עובד), הוא אולי הדוגמא המוכרת ביותר להתחפשות בספרות הילדים העברית. רבות דובר על אודות משחק הזהות שמבצע פגיס כשבחר דווקא בביצה כגיבורת הסיפור, אשר אינה מרוצה מזהותה ומחליטה להתחפש "למשהו אחר".
כתבות נוספות ועדכונים חמים - בעמוד הפייסבוק שלנו
כל ניסיונותיה כושלים (להתחפש לפרח, פטרייה ולעוד דברים אחרים), שכן תמיד מזהים שחסר לה, גם אחרי שהתחפשה, סממן מרכזי של מושא ההתחפשות, וכך זהותה נחשפת. לבסוף דוגרת עליה אמא-תרנגולת, ואז מתרחשת המטמורפוזה המצופה: "'אני כבר לא אני', צייצה, 'אני כבר לא ביצה. משהו מנסה בי לבקוע, לפתוח, לפרוח!' 'כמובן', אמרה אמא, 'כמובן. סוף סוף אתה: אפרוח'".
כתיבתו המוזיקלית של פגיס שרבים מאיתנו גדלו עליה, מנחה היטב את סיפור המעשה, שיש בו מידה של שעשוע לא מבוטל - משום שהנמענים הקטנים מודעים להתחפשותה של הביצה ולאירועים המבדרים המתרחשים בעקבות ההתחפשות. אולם לצד הפן הבידורי, מתאפשר לפגיס להציג מסע מזורז של חיפוש זהות - מסע זה שכיח מאוד בספרות הילדים העולמית והעברית כאחד, כאשר מוסר ההשכל יהיה תמיד שטוב לשמוח בחלקך, וכי כל אחד מיוחד בדרכו שלו.
אך פגיס אינו מועד למוסר ההשכל, וממשיך את משחק הזהויות עד המילה האחרונה. כאמור, הביצה אינה לומדת להשלים עם זהותה כביצה, ואינה זונחת את הרצון להשתנות. להפך, רצון זה הוא אינהרנטי לעצם היותה ביצה, ולזהות האינדיבידואלית שלה המכילה את ההכרח להשתנות ולהפוך למשהו אחר.
סינדרלה ליום אחד
דוגמא מעניינת נוספת היא ספר הביכורים של עינת ויצמן, "שתי סינדרלות" (אגם). טל ונעמה הן החברות הטובות ביותר, והן אוהבות לשחק בסינדרלות: "אני אהיה סינדרלה, ואת תהיי סינדרלה". ויצמן אמנם משתמשת במונח "לשחק", אך למעשה המשחק כולל התחפשות, על כל סממניה המוכרים: הן לובשות את השמלות "שסבתא של טל הביאה לה לפורים", את "נעלי העקב, כמו של סינדרלות אמיתיות", מוסיפות אביזרים כגון תיקים קטנים וכתר, ואילו איוריה של אמי ספרד מגלים לנו גם כי שתי הבנות מתאפרות.
כאשר החברות יוצאות למגרש המשחקים, בכפולה משעשעת למדי, הן נראות מחופשות לגמרי בין הילדים הבלתי מחופשים. הן מאמצות את הזהות המחופשת כש"הלכו לאט לאט, בצעדים חגיגיים". או אז שותלת ויצמן את הזרעים לתפנית העלילתית בכותבה: "זה היה משעמם".
סיפור המעשה ממשיך בכך שטל ונעמה לא יכולות להשתתף במשחקי הילדים משום שהתחפושת המכובדת שלהן מכבידה עליהן ומונעת מהן לרוץ ולהתחבא. היפוך זהות נוסף מתבצע כאשר "הסינדרלות" מצילות ילד שטבע בעזרת האביזרים שלהן: השרביט הופך לקרש הצלה, הכתר הופך למדרגה לחילוץ הטובע, והשמלה לשמיכה מחממת. מסינדרלות מעודנות, הופכות החברות לגיבורות על, והסיפור נחתם בכך שהילד שטבע מביא להן נעל עקב שנשכחה מאחור, והן משאירות לו אותה למזכרת.
המסרים הפמיניסטיים שעולים מסיפור המעשה ברורים למדי: ויצמן מאמצת את המודל הנשי של סינדרלה ונותנת לו לגיטימציה, תוך שהיא מגחיכה אותו. ההתחפשות הופכת כמעט לאבסורדית (גם בעזרת האיורים), בעיקר כשהיא נמצאת במאבק עם המציאות. הגיבורות שלה אינן סטריאוטיפיות, כי אם בעלות רבדים רבים, ולצד רצונן להשתייך להתחפשות הנשית האולטימטיבית - והרי סיפור סינדרלה מכיל בתוכו את פנטזיית האביר על הסוס הלבן מכל המשתמע מכך - הן גם רוצות להתרוצץ ולשחק עם שאר הילדים, בעוד ההתחפשות עומדת להן לרועץ.
בכך מבצעת ויצמן ביקורת על ההתחקות אחר תכתיבים מגדריים ומציגה את המורכבות בסיפור מעשה משעשע ומבדר. הזהות הילדית, כך היא אומרת לנו, אינה דיכוטימית, ויש ביכולתה לנפץ את הפערים המגדריים שהחברה מקעקעת בנו.
במעשה הסיפורי של ויצמן ההתחפשות עצמה, ולא רק הזהות, מכילה רבדים ומאפיינים רבים, העשויים לשנות את תפקידם ואינם כבולים לאידיאולוגיה אחת. כאשר הגיבורות מסרבות לקחת את הסממן המרכזי של סיפור סינדרלה - הנעל שהושארה מאחור - הן למעשה קוראות תיגר על הפסיביות הנשיות שבאגדה, וויצמן מעצבת על ידי כך את זהותן כמנותקת מתכתיבים מגדריים.
הקרקס של אתגר קרת
חג הפורים מזוהה עד מאוד עם מסורת ה"עדלאידע". מקור השם מהדהד להימצאות במצב שכרות עד לטשטוש מוחלט בו לא ניתן להבדיל מיהו השוטה ומיהו המלך. גם ספרות הילדים העברית הציגה מספר מקרים של חילופי זהויות כאלו, בעיקר בין המבוגר לילד (כמו למשל במקרה של דודי שמחה מאת ע. הלל).
אחד הספרים המוצלחים בהקשר זה הוא "אבא בורח עם הקרקס" שכתב אתגר קרת ואיירה רותו מודן (הוצאת כנרת זמורה-ביתן). בסיפור קומי ומהנה זה, מתקיים היפוך תפקידים מוחלט בין הילדים לאב המשוגע על הקרקס, אשר מחליט לברוח איתו ולצאת לסיבוב הופעות. רק כאשר הוא שב למקום מגוריו להופעה עם הקרקס, הילדים, שקודם לכן לא התלהבו מהמופע וגישתם כלפיו היתה צינית מאוד, מתרגשים לראות את אביהם מופיע, והוא שב למשפחתו ומשנה את הרגלי חייהם מאפרוריות היום-יום, לבידור בלתי פוסק.
כוחו העיקרי של הספר הוא בדמות המספר הילד, ושבירת הציפיות בנוגע לתפקידים המסורתיים בתא המשפחתי המוכר. קרת אינו מסתפק בעיצוב דמות אב ילדותית, אלא מציג מפתיחת הסיפור קול ילדי בוגר מאוד, ציני ויבשושי, שכקוראים אנחנו לא מצפים להיתקל בו. כך למשל מגיב הילד לשאגה של אביו על כך שהקרקס הגיע: "ראינו שאבא שמח אז ניסינו לשמוח איתו, אבל בעיקר דאגנו שלא יעיר את השכנים".
גם האיור של מודן חושף שני ילדים משועממים ונטולי התלהבות, שתגובתם מועצמת על ידי הניגוד שמתבטא בדמותו הצבעונית והנרגשת של האב. כך לאורך הסיפור כולו, מבנים הסופר והמאיירת יחסים ברורים מאוד של היפוך תפקידים והיפוך זהויות, כאשר מהלך זה מערער הן על מוסכמות חברתיות והן על מוסכמות ספרותיות.
מטבע הדברים, הסיפור הוא שיר הלל להתחפשות, להתנסות, להגשמת חלומות ולשבירת מוסכמות.
קרת אינו מבקר את האב שבורח עם הקרקס וגם לא את הילדים, שנדמה כי זהותם מגובשת מאוד ומוחלטת. מתחת לפני השטח הוא מעלה חמלה, הבנה את האחר ואת העושר הגלום בטשטוש הגבולות. הבחירה בקרקס משרתת היטב את המהלך הסיפורי ותורמת רבות לפן ההומוריסטי, ובד בבד היעדרותו של האב מאפשרת לילדים לחזות באפשרות אחרת של חיים, והחשוב מכל: להכיר בעובדה שזהות האב וזהות לוליין הקרקס יכולות לדור יחד בכפיפה אחת.
האב נותר נאמן לילדיו, ובשל כך, כאשר הוא שב הביתה, הוא אינו מוותר על זהותו "הקרקסית", ומשלב אותה בשגרה המשפחתית. רק שכעת בני משפחתו מוכנים לקבל אותה ואף מאמצים אותה באהבה ובהנאה רבה. כל זאת, אולי מגיע ללמד את כולנו, שההתחפשות אינה סממן חיצוני בלבד, אלא היא טמונה בכל אחד מאיתנו ומשפיעה על זהותנו ומניעה אותה - ואם נשכיל להשתמש בה, נרוויח חיים משעשעים בהרבה.
