סדום של שתיקה: הקרקע שמצמיחה פרשיות אונס
המגזר החרדי יודע היטב שמשהו רקוב בממלכה. הציבור המבוהל רגיל לגלגל פדופילים מעיר אחת לאחרת, שם ייטפלו לילדים החלשים וחסרי הגב. השבוע שאלו את עצמם רבים במגזר: באיזו חברה קורבן אונס הוא מוקצה מחמת מיאוס?
<< כל מה שמעניין בעולם היהודי - בפייסבוק שלנו. כנסו >>
כשהדיווחים מוקדו על מודיעין עילית, מפלס השיחות אף עלה. אין יום (או לילה) בלי טלפון מבוהל: בת-הדודה, האחיינית, אשתו של הגיס של ההוא שהיה פעם שכן. כולם על הקו, מעדכנים במיטב ארסנל השמועות שלוקטו בקפידה מהספסל בגינה, במכולת או בבית הכנסת. "רב סרן שמועתי", או יותר נכון "ר"מ שמועתי" - בפעילות מבצעית.
הורים בוכים, מפצירים, מנופפים בשמות והרשעות של כל פדופיל שאי-פעם חצה את מפתן עירם. מתכננים מזימות וחשיפות: איך ידובבו את החשוד ההוא? איך יעקבו אחרי הבנות "שבטוח נאנסו" של השכנים? כולם חוקרי נוער וכולם ציידי סוטים. איש קם באחיו. מגזר בבהלה.
משהו רקוב בממלכה
איך ביום בהיר אחד הפכו החרדים לחרדים? איך שמועה שרצה כבר שבועיים בכל פורום
עיתונאים שמכבד את עצמו, הצליחה להטריף מגזר שלם בלא שאוששה בינתיים?
זה קרה כי כולם היו בטוחים שזו אמת בוודאות גמורה. הידיעה שקיימת ילדה כזו הייתה ברורה לכל כשמש בצהריים. הרי כולם חכמים, ובעיקר בוגרי ומלומדי המגזר שיודע היטב איך נסגרים באמת דברים כאלה אצלם בשכונה - בטאטוא יסודי למקום הכי חשוך מתחת לשטיח הקהילתי.
הפרשה הזו צמחה בקרקע פורייה ודשנה מרסיסים של מקרים אמתיים לחלוטין, שאכן אירעו ואכן הושתקו. המגזר יודע כי משהו (או יותר נכון מישהו) רקוב מתגולל בממלכתם, מתחת לאפם ובחצרם האחורית. הוא משחר לטרף אחר בניהם, ואין איש שיתריע ויאסור. רק כשרף ההשתקה וההדחקה עובר את הקו האדום העליון, ונוגע באינסטינקט הכי בסיסי של כל הורה - הגנה על ילדו - הכול התפרץ, ולמשוכנעים לא קשה לשכנע הלאה ולגלגל את הסיפור.
זה דור שלם של הורים שגדל על ברכי הקוד החברתי הדורש שתיקה. זה המחייב "סגירת עניינים" שעיקרה גלגול סוטה מקהילה אחת לקהילה אחרת, ממוסד חינוכי אחד למשנהו. שם הוא יהיה "הצרה של אחרים", שם ימשיך להיטפל לחלשים, לילדים שבאים מהמשפחות הקשות והטרודות. אלה שלא יהיה מאחוריהם לא גב ולא פה מלבד הורים חוששניים, שתקנים וקפוצי שפתיים. עושי דברה של החברה לטוב ולרע, בעיקר לרע.
אפילו הרבנים לא הצליחו לשכנע
כמוני, יודעים אנשי המגזר משחר ילדותם שפדופיל חרדי אף פעם לא ילווה בקריאות קולניות של "זאב, זאב".
דווקא הדממה הקטלנית, היא המבשרת על בואו של הטורף מהזן השחור. השקט הזה הוא שקט משגע, מחרפן. הוא שקט שמצמיח אגדות וחרדות.
דווקא רבני אותה עיר שעלתה על הכוונת, התגלו במפתיע כצדיקים האמיתיים "בסדום השתיקה". רב שכונה שעוד לפני התפוצצות הפרשה, כשהשמועות היו עדיין אד קל הנישא בשיחות "הנייעס" (חדשות) בין קריאת התורה להפטרה - עמד בגאון וציווה, ביקש והפציר בפני קהל עם ועדה, שלא יחפו שלא ישתיקו. אבל הקהל נד בראשו והמשיך הלאה, לא מאמין, שמישהו באמת-באמת יפצה את פיו.
במפלס ההקצנה החברתית דבריו של הרב, קריאתו לפירוק הקודים שהפכו להלכה, נופלים על אוזן אטומה ומפוחדת. מחיר החשיפה של ילדה חרדית כזו, פירושה הריסת חייה במגזר. אובדן היכולת להינשא והכתמת שם המשפחה לעולמי-עד. עד כדי כך, שהורים רבים יצדיקו את ההשתקה. את העובדה שפדופיל חרדי יכול להמשיך ולנוע חופשיות, בינות השתקנים והמבוהלים. באיזה חברה מתוקנת קורבן אונס שזועק הוא מוקצה מחמת מיאוס?
הדור הצעיר אומר: די!
בין הדיסקרטיות להשתקה נמתח קו. הוא דק, אך ברור, מובחן וחד-משמעי. החברה החרדית, כחברה
סגורה ושמרנית, הצליחה לטשטש אותו ביד אמן עד שבא הסיפור האחרון שהיה או לא היה: לפתע, בינות לחרדות ולמסכת החשדות, נולדה תמימות דעים נדירה. תובנה עמוקה ויקרה מפז של המחיר שאותם ימשיכו ילדים לשלם, אלמלא יעמוד הדור הצעיר על רגליו ויגיד די! יסגיר, יטפל וייפרע מכל סוטה עבדקן.
הסלחנות המזייפת, הצורך "להעלים" את הקורבנות, נעלם ואיננו. הוא הוכחד והוקע בלהט הפרשה אצל חלקים רבים במגזר החרדי, אלה שעד לפרשייה הזו הוא שכן אצלם בנינוחות כבן בית.
אם יש דבר אחד טוב לזקוף לזכותו של טירוף מגזרי שלם, הוא פתח לשינוי. הלקח מפרשת הילדה האנוסה והשתוקה אי-שם, אם לא במודיעין עילית אז בעיר חרדית אחרת - הוא "תג המחיר". החברה החרדית חייבת להבין את הקורבן האמיתי שהיא מקריבה על מזבח שתיקתם של קורבנות. אבל נדמה כי הפרשה האחרונה פתחה צוהר להבין להפנים שצריך, סוף-סוף, פשוט לדבר.
לפנייה לכתב/ת 
