זכיית נולה צ'לטון: "חיברה את התיאטרון לחברה"
עם ההודעה על הענקת פרס ישראל לאמנויות הבמה לנולה צ'לטון, מבקשים רבים בתחום התיאטרון שעליהם השפיע לברך. עודד קוטלר: "התיאטרון הוא משולש שווה צלעות שקודקודיו הם חנוך לוין, נסים אלוני ונולה צ'לטון"
שורת אנשי התיאטרון הבכירים עליהם השפיעה נולה צ'לטון אינסופית. למעשה, השפעותיה על צביונו, סגנונו ותכניו של התיאטרון הישראלי כולו מהדהדות מזה שישה עשורים ועדיין מכות גלים. עם זכייתה בפרס ישראל, מבקשים תלמידיה ושותפיה לדרך לברך.
את יהושע סובול ליוותה צ'לטון לאורך שנים ארוכות. עם פרסום ההודעה על מתן הפרס לצ'לטון אומר סובול: "בחמישים השנים האחרונות אפשר לומר בלי הגזמה שנולה צ'לטון תרמה לתיאטרון הישראלי יותר מכל אחד אחר. כשהיא הגיעה לכאן לא ידענו מה זה תיאטרון חברתי-פוליטי-דוקומנטרי. נולה יצרה יש מאין עוד לפני שהזרם הזה נולד גם במקומות אחרים. היא נתנה כיוון לתיאטרון הישראלי ועד היום השפעתה ניכרת גם על יוצרים שאינם מודעים לזה. התפיסה התיאטרונית שלה גרסה שתמיד צריך לחצות גבולות ולחפש את האחר, את חסר הקול, זה שאף אחד לא רוצה לשמוע ולהיות לו לפה".
הבמאי עודד קוטלר, מנהל תיאטרון הרצליה ומי שהיה שותפה של צ'לטון בהקמת במת השחקנים בנווה צדק, אומר היום: "בורכתי בזכות לעבוד לידה ובסמוך אליה במשך שנים. נולה היא אשה שאפשר לומר עליה בשקט ובביטחון שהיא גדולה מהחיים. היא יוצאת דופן במציאות החיים שלנו בכלל ובמציאות
התיאטרונית בפרט. אם צריך לדמיין את עולם התיאטרון הישראלי הוא בעיני משולש שווה צלעות ששלושת קודקודיו הם חנוך לוין, נסים אלוני ונולה צ'לטון.
"בתוך המשולש הזה הדינמיקה התיאטרונית חיה ומתרחשת וזה בא לידי ביטוי בהשפעות האדירות שלהם על ההוויה התיאטרונית, על הסגנון בתיאטרון הישראלי ועל הקשר בין אמנות התיאטרון לחברה הישראלית. היא בחרה בישראל על אף ששמה בארצות הברית הלך לפניה, והיא היתה מורתם של מיטב השחקנים, בהם דסטין הופמן.
"נולה הקימה בניו יורק את התיאטרון הראשון של שחקנים שחורים ובמובן זה כבר באמריקה היתה חלוצה. לישראל היא הגיעה מתוך רצון לעשות תיאטרון במקומות שלא היה בהם תיאטרון. על אף שבאה מאמריקה, היא זו ששמה את הישראליות על הבמה. היא נטמעה בארץ ומה שמוביל אותה עד היום הוא להביא את קולות החיים שזועקים את זעקת הארץ. היא לא נחה לרגע, לא שותקת ולא שוקטת על שמריה".
"נולה היא אדם שבאופן סיזיפי, צנוע ויוצא דופן, עשה עבודת קודש בתחום התיאטרון והחברה", אומר שלמה בראבא, שהחל את דרכו בבמת השחקנים של צ'לטון. "היא מהדינוזאורים האמיתיים האחרונים שמתייחסים לעבודתם בתיאטרון כאל שליחות, וחושבים שלאמנות הזו יש תפקיד בחברה ושהעוסקים בה צריכים להתעקש לשפר את מצבנו העגום בכל מקום, ובעיקר בארץ. אנחנו חיים בעולם שוויתר על הנאיביות אבל היא מחזיקה ברעיון שכל אחד צריך לעשות כמיטב יכולתו, וביחד אולי כל זה יצטרף למשהו משמעותי.
"היא מורה גדולה, הטובה ביותר בקנה מידה אוניברסלי. היא אדם נדיר, אולי המשמעותי ביותר שפגשתי בעבודה ובחיים. מדובר בשמורת טבע שהיא מעל למקום או לשפה, מהנפילים שכוננו דור של אמנים אכפתיים, מעורבים ומוסריים. מסתובבים ביננו כמה בודדים שהם הגיעו אלינו כמו מכוכב אחר כדי לעזור לנו להשתפר. היא אחת מהם. היא בחרה במקום הזה וזו בחירה שלא מתחשבת בתוצאות או בסביבה האדישה והמלגלגת, כיוון שלאורך כל הדרך היא נאמנה לעצמה באופן מוחלט".
דרכיו של הבמאי איציק ויינגרטן, משחקני פרויקט קרית שמונה שצ'לטון הקימה בתחילת שנות השבעים, מצטלבים עד היום עם אלה של מורתו. במסגרת תפקידו כראש החוג לתיאטרון בסמינר הקיבוצים הזמין ויינגרטן את צ'לטון לביים לא אחת. "אין מישהו שהפרס הזה מגיע לו יותר ממנה", הוא אומר. "נולה שינתה את פני התיאטרון הישראלי. היא הוציאה את היוצרים, השחקנים והקהל החוצה אל המפגש עם המציאות.
"היא זו שיצרה את החיבור המופלא בין תיאטרון לחברה והיא שלימדה אותנו להיות לא רק יוצרים אלא קודם כל בני אדם טובים יותר. היא סחפה אחריה קבוצה של אנשי תיאטרון והביאה אותם אחריה לקרית שמונה כי לאורך כל הדרך נולה האמינה שתיאטרון הוא לא רק אמנות אלא גם פעולה חברתית. היא הוציאה אנשים מבתיהם השלווים ומתוך הכורסאות הנוחות שלהם וגרמה להם לפעול. גם היום בגילה המופלג היא פועלת, יוצרת ולא מניחה. אשה מופלאה שכולנו חייבים לה".
מוני מונושוב מתלמידיה של צ'לטון וחבר בפרויקט השחקנים בעין הוד שהקימה אומר: "נולה גרמה לי להבין מה זה המקצוע הזה, מה המשמעות שלו ומה האתגר שבו. מבחינה זו, היא הדמות המשמעותית ביותר בחיי. אני נרגש מזה שסופסוף היא זוכה לכבוד שכל כך מגיע לה ומקבלת סוג של הכרה יותר רחבה בציבוריות הישראלית.
"זו אישה שהגשימה את החלום הציוני כשבחרה לחיות בישראל ופה היא מתעקשת עד היום לומר את מה שיש לה לומר בדרכה, בלי הנחות. היא שואלת שאלות שאחרים לא מעזים לגעת בהן והיא שמה את הדברים על השולחן בלי לפחד.
נולה אומרת שכדי להפוך את המשחק לדרגת אמנות צריך לקחת אחריות.
"להיות שחקן, היא תמיד אמרה לנו,זה לא רק ללמוד טקסט אלא להבין את החוויה,להקשיב לזרמים שמתחת לפני השטח,להביא את הסיפור שמתחת למילים. זה מה שהיא לימדה.זה מה שלמדתי ממנה. ללמוד ממנה ולעבוד איתה זו זכות גדולה והנאה שאין כמותה.האישה הזו מביאה איתה אינספור רגלים של התעלות רוח".
הבמאי סיני פתר, לשעבר מנהל תיאטרון חיפה ואחד מתלמידיה הרבים של
צ'לטון, אומר: "נולה היא חלוצה בתיאטרון הישראלית. עקבות עבודתה נמצאים בכל מקום, גם על הבמות וגם באופן שבו מתחנכים שחקנים בתיאטרון. כולנו חייבים כל כך הרבה לאשה הזו. רבים מאתנו ממשיכים לפעול על פי הרוח המכוונת שלה.
"הייתי תלמיד שלה. היא המורה המכוננת מבחינתי ואחת מאלה שהשפיעו על כוון המחשב שלי. באחד השיעורים הראשונים שלה היא אמרה משפט שמהדהד בי עד היום: 'שחקן צריך תמיד להתבונן דרך החלון החוצה'. נולה היא קומה מאוד משמעותית בבניין החיים שלי והדבר הכי מרגש שאפשר לומר על האישה הזו, שעדיין ממשיכה לביים, הוא שעתידה לפניה".
