מי שהכי מכשיל נשים כיום, הן הנשים עצמן
כשאינכן דורשות מבן הזוג שלכן שוויון בגידול הילדים, איך תדרשו מהמעסיקים שוויון בשכר? כ"אמהות עובדות" אתן דורשות מהמעסיק לכפר ולחפות על חוסר השוויון שאתן מאפשרות בזוגיות שלכן. כן, התבוננות במראה היא עניין כואב, כשלא באמת רוצים לעשות שינוי. חלק ראשון בסדרה
כן. גם ביום האישה הבינלאומי הזה (8 במרס) לבטח יפורסמו סטטיסטיקות ששוב יחשפו את חוסר השוויון לנשים בחברה, בעבודה ובעסקים. ושוב, כאנשים נאורים, נצקצק בלשון, נזדעזע, נשתף בפייסבוק, ובעיקר נאשים - את הרשויות שאינן עושות די, אולי גם את הגברים. ולא שאין לאלה גם אלה מה לשפר בנושא. יש. והרבה. אבל מיקוד בהם מפספס את העיקר: מי שהכי מכשיל נשים כיום, הן הנשים עצמן!
כתבות נוספות אודות נשים בשוק העבודה:
- שטראוס: על הממשלה להשקיע בעסקים של נשים
- יחס זהה לגברים ונשים בעבודה יגדיל את הפער
- צמצום פערי שכר הנשים תלוי בגישה לכסף
הצטרפו לעמוד הפייסבוק של ynet כלכלה וצרכנות
בסדרת הטורים הבאה אראה איך נשים אכן מכשילות עצמן בעקביות, בחוסר מודעות, ותוך הסרת אחריות מחלקן המכריע במצב. זה לא יהיה נעים לשמוע וזה לא יהיה פוליטיקלי קורקט: אתם תתרגזו (גברים ונשים כאחד) ותוסיפו גם אותי, הכותבת, לספסל הנאשמים. הכל כדי לא להודות במציאות העגומה. כן. התבוננות במראה היא עניין כואב, כשלא באמת רוצים לעשות שינוי.
הגדרת "אמא עובדת" - טעות שיווקית
אין תיוג יותר מכשיל לנשים, מבחינה עסקית, כלכלית, תעסוקתית ושיווקית מאשר "אמא עובדת". למה? כי המשמעות של אמא שהיא גם עובדת, להבדיל מעובדת שהיא גם אמא, היא ההיפוך של מה שכל מעסיק/ה רוצים לגייס: עובדת שתיתן עדיפות למשימות התפקיד. מי שמגדירה עצמה "אמא עובדת" מצהירה מראש שלא תוכל לתת עדיפות כזו. אז למה לקבלה לעבודה, לקדמה או להשוות את שכרה לזה של עמיתיה הגברים?
בנוסף לכך, אחוז ניכר מן העובדים הם אבות. בהינתן שגם האבהוּת יותר חשובה מהעבודה, למה אינך מגדירה את אבי ילדיך "אבא עובד", ולמה אין לך בעיה עם העובדה שאף הוא אינו מגדיר עצמו כך?
האשמה היא לא בחברה
"זה הלחץ החברתי, הנורמות", את מקשה. נכון. החברה דוחפת את המינים לכיוונים מנוגדים. אבל להאשים רק אותה הוא טעות כפולה: ראשית, את לא מריונטה. את יכולה להשפיע על חייך ולהתנגד למה שמכשיל אותך.
שנית, מהי אותה "חברה"? חברה מורכבת מאנשים. 51% מאותם אנשים הם נשים. לפיכך, למן הרגע שבו הושג שוויון בפני החוק (והוא הושג), הרי שאם עדיין לא חל השינוי מיוחל במעמד האישה בעסקים ובעבודה - זה לגמרי בגלל אותו רוב נשי.
"זה המעסיקים", את מאשימה. נכון. המעסיקים מפלים. אבל זו התוצאה, לא הסיבה. של מה? של עיוות המציאות הגדול ביותר, ההזוי ביותר והבל יאומן ביותר: כ"אמא עובדת" את דורשת מן המעסיק את שאינך דורשות מבן זוגך ואבי ילדיך. בכך, את מצפה מן המעסיק לכפר ולחפות על חוסר השוויון שאת מאפשרת בזוגיות שלך, סביב מטלות הבית וגידול הילדים.
חושבת שהגזמתי? בואי נראה. כשהילד חולה, האם מתקיים בינך לבין בן הזוג דיון ענייני כדי להחליט מי יישאר בבית, או שזו אוטומטית את? למי מכם מתקשרים קודם בעת חירום מהגן או מבית הספר? כשמגיעה שעת ארוחת הצהריים - מי מכם מתקשר הביתה לוודא שהילדים הוציאו את האוכל מן המקפיא, כולל הוראות הכנה מדויקות במיקרו? כשהילדים רבים ביניהם כשאתם בעבודה - למי הם מתקשרים? מי עבד יותר בפורים סביב התחפושות? מי בדרך כלל מבצע את טקסי הערב: ארוחה, מקלחת, השכבה, סיפור?
מותר להניח שהשאלות האלו רטוריות. את מוותרת לבן הזוג, אך דורשת מן המעסיק. עולם הפוך.
המעסיקים צודקים, אתן עולות יותר
היות שהמעסיק אינו צד בהולדת ילדייך, הרי שאין שום סיבה הגיונית או מוסרית שהוא ישלם את המחיר הכלכלי והתפעולי של גידולם. במקביל, היות שבן זוגך הוא כן צד כזה, את כל דרישותיך מן המעסיק עליך להעביר אליו. עשי זאת ותראי איך שהבעיה נפתרת ברובה. ולגבי ה"שאריות" שלא ייפתרו כך, יהיה אז לגיטימי לחזור למעסיק. לא שניה אחת קודם לכן!
כלומר, המעסיק/ה צודק לחלוטין בהערכה ש"אמא עובדת" תעלה לו יותר בכך שתיתן לו פחות: גם בשעות של נוכחות פיזית, וגם בפנאי רגשי ומנטלי. ולא, אחותי, טיעון המולטי-טאסקינג לא יכול לכפר על כך.
"משכורת שניה" היא המצאה נשית
ואם לא די בכל האבסורד שגוללנו, הנה מכת המחץ: עד כדי כך ה"אמא העובדת" שבויה בקונספציה המכשילה אותה בעבודה, שהיא אפילו בוחנת את המשכורת שלה כפונקציה של שכר המטפלת, ובכך, מאפשרת גם לבן זוגה וגם למעסיק, לתפוס את שכרה ככזה.
אמירות שכיחות כגון "זה לא כדאי לי כי בקושי מכסה את המטפלת" או "מה כבר נשאר לי אחרי התשלום למטפלת", מעידות יותר מכל על העיוות התפיסתי בכלכלה המשפחתית: לא קופה זוגית ממנה מופרשות הוצאות גידול הילדים המשותפים, אלא, עזרת נשים כלכלית, בה מדירה עצמה ה"אמא העובדת" מסך הכנסות המשפחה ותופסת עצמה כ"משכורת שניה".
כן גבירותי ורבותי, גם "משכורת שניה", כמו "אימא עובדת", היא המצאה נשית, מתוך כך - זוגית, ורק בסוף - תעסוקתית. כשאינך דורשת מבן זוגך שוויון בגידול הילדים, איך תדרשי מהמעסיק שוויון בשכר?
כאחראית הראשית לגידול הילדים, את מראש מסתפקת בשכר נמוך יותר, מראש מצפה למסלול קידום נחות, אם בכלל, ומראש מקבלת החלטות תעסוקתיות על פי שיקולים הוריים (שעות נוחות, חופשות במקביל לאלה של הילדים) ולא קרייריסטיים. במקביל, אבי ילדיך, אותו שיחררת במו ידיך מן העול, חופשי להתקדם לפסגה המקצועית והכלכלית של עיסוקו, בעוד שאת ממשיכה לסגת לאחור עם הולדת כל ילד נוסף.
הוא שאמרנו: אם את קוראת לעצמך "אמא עובדת", אל תתפלאי שאת גם "משכורת שניה". רוצה שינוי? דרשי קודם שוויון בבית, מבן הזוג, ואז תראי איך תזכי לו גם מן המעסיק!
בפרק הבא: לא מספרת בראיון עבודה שאת בהריון, ובונה על חוקי העבודה שיגנו עליך? דעי שבניצחון הזה שלך בקרב, את גורמת לכולנו להפסיד במערכה.
הכותבת היא מנכ"ל "BossProblem - הפורטל להצלחה בעבודה", יועצת ארגונית בכירה ופסיכולוגית חברתית. לחצו לקריאת טורים נוספים שלה
לפנייה לכתב/ת 
