משלוחי המנות: תיאוריית הקונספירציה
בפגישה לילית חשאית, מחליטים בכירי תעשיית הממתקים להציל את עצמם מפשיטת רגל, ולשנות את הרגלי הצריכה של היהודים. איך? באמצעות יצירת חג חדש. משלוחי המנות בגרסתן הרווחת מעידים כי מזימתם המתוחכמת הצליחה
מישאל ישב במשרד, דבר חריג באותם ימים. באותו שבוע אף אחד בעיר לא ישב במשרד, או בחנות, גם לא בבית, כי כולם השתתפו במסיבה הגדולה. גם מישאל, על אף מעמדו הכלכלי הרם, לא פרש מהציבור והשתתף גם הוא בפסטיבל, אך עד מהרה לקח את הרגליים ועף משם.
<< כל מה שמעניין בעולם היהודי - בפייסבוק שלנו. כנסו >>
אתם חייבים להיכנס לעמוד פורים המיוחד שלנו:
בהתחלה האלכוהול שיבש את יכולת החשיבה הפיננסית שלו, אבל כשהתפכח, הבין שאין שום הצדקה להשתתף במשתה מלכותי ולשמוח. כשהמצב קשה, אי אפשר להרים כוס יין ולשדר עסקים כרגיל.
הוא נעמד ליד החלון והשקיף לעבר הרחוב. המשרד היה ממוקם סמוך למפעל המרכזי של החברה, בפרוורי שושן הבירה, מקום מיוחד שבו אפשר לעמוד ולהריח שוקולד. ולמרות המיקום המרוחק, מישאל היה יכול לראות את ההמון חוגג ברחובות, שיכור משמחה, ובעיקר מיין.
המלך השתגע, החליט לעשות משתה לכל העיר, וכולם מאושרים. אין מה להגיד, היין עושה את העבודה הרבה יותר טוב משוקולד.
בצעד תקדימי, שמישאל לא האמין שהוא עושה אותו, החל לכתוב אגרות לכל בעלי רשתות הממתקים בשושן. אין מה לעשות, אמר לעצמו, כל עוד הלו"ז של אחשוורוש טובע בוודקה - אי אפשר לדבר איתו. אנחנו, נפגעי המשתה, חייבים לשים בצד את היריבות בינינו, ולהתאחד נגד האויב האמיתי. לנצח את שלטון היין.
בואו נמציא חג
מפגש החירום התנהל בשעת לילה מאוחרת ותחת מעטה כבד של חשאיות. אם אחד מסריסי המלך רק ישמע על ניצנים של מאבק כלכלי נגד השתייה, תוף שעה אחשורוש כבר יידע הכל, וישלח את אחשדרפניו לטעת שדרה של עצים בכיכר העיר – עץ לתלייה עבור כל אחד מהמשתתפים בפגישה. מכל מקום, מישאל הרגיש שכל המאמץ לא היה שווה, כי שום רעיון יצירתי לא יצא ממנה."חג," אמר פתאום זרובבל, בעל מפעל לסוכריות גומי. "חג, זה מה שצריך. אנחנו יהודים, לא?” "וואלה! רעיון גאוני!” ניתר שכניה ממקומו. “הדרך היחידה לשלוט על הרגלי הצריכה של היהודים, ובפרט על הרגלי האכילה שלהם, היא להמציא חג. תן ליהודים מצווה לאכול דיקט עם חורים במשך שבוע – ואף אחד לא יקנה לחם במשך שבוע. כל מה שצריך לעשות הוא להמציא חג חדש, עם מצוות עשה לאכול ממתקים”.
"זה לא יעבוד,” שמר מישאל על פסימיות, “החבר'ה מכורים ליין, חג חדש לא יוציא אותם מזה”. "אז נמציא חג שגם אוכלים בו ממתקים וגם שותים בו יין,” הציע שכניה. “זאת לא הבעיה. כדי לייצר חג, צריך לגרום לאיום כלשהו על העם היהודי, ההצלה ממנו תהיה סיבה לחגוג. הבעיה היא שכרגע עם ישראל נמצא במקום שלא יכול להיות טוב ממנו”.
אכן, דילמה לא פשוטה: כדי להציל את עצמך מפשיטת רגל, עליך לסכן את כל העם. אבל היא לא הטרידה יותר מדי את רוב הנוכחים, הם הרי מסכנים את בריאות השיניים של כל האזרחים עבור האינטרס הכלכלי שלהם, אז מה זה כבר ליצור חשש להשמדה המונית?
המצווה: לאכול ממתקים
מכאן הדרך הייתה קלה יחסית. הם סיכמו ביניהם על שני מישורי פעולה: יצירת סכנה קיומית, ובמקביל, רקיחת נס הצלה. החלק הראשון היה כמובן פשוט יותר: בעלי ההון הפעילו את הקשרים הפוליטיים, והביאו לקידומו המהיר של המן בן המדתא, חיה פוליטית מוכשרת ואנטי-יהודית.בכל הנוגע למישור השני - הם ידעו איפה מתחילים, אבל לא איך זה ייגמר. ההערכה הייתה שיש לשבש דבר מה בארמון המלוכה כדי שאפשר יהיה לארגן ישועה, והכי פשוט יהיה לסכסך בין אחשורוש לאשתו, אבל ההמשך כבר היה הימור פרוע. לבסוף, שרשרת של צירופי מקרים, שאולי הייתה למעשה פרי התערבות ישירה של ההשגחה העליונה (גם שם למעלה אוהבים מתוקים?) הביאה להולדת חג חדש בישראל.
וכאן התוכנית עמדה בפני המבחן האמיתי: איך יהפכו את אכילת הממתקים לאחת ממצוות החג? מצפונו של מישאל החל להתעורר: לא ייתכן להורות לכל כך הרבה אנשים להרוס לעצמם את הגוף באכילת מתוקים, לאכול פה ושם זה סבבה, אבל עבור השיקום הכלכלי, צריך שאנשים יאביסו את עצמם בסוכריות וופלים, ללא הגבלה.
זה אכן לא קרה: המצווה המקורית שהצליחו להתקין הייתה משלוח מנות איש לרעהו. כלומר, מנות לצורך סעודות החג, מנה ראשונה, מנה עיקרית, גג מנה אחרונה. אבל מישאל וחבריו לא נכנעו – לא ייתכן שכל המזימה המתוחכמת שלהם תרד לטמיון – במאמץ שיווקי אדיר, הצליחו להשכיח את המנות, ולהמירן בתחליף זול וקל להכנה: ממתקים. כמה מקופלות, כמה פסקי-זמן (פי שניים מהכמות המותרת למאמן במשחק כדורסל), וסימנת "וי" על מצוות היום.
כורעים תחת הנטל
ומאז ועד היום, מדי שנה אנחנו מוצאים את עצמנו כורעים תחת נטל הממתקים. משנכנס אדר ועד ערב פסח. שולחים קליקים וכיפ-כפים אחד לשני, ומקבלים בחזרה את אותה חבילה, בסלסילה מעט שונה.
אנחנו לא רוצים לאכול כל כך הרבה, אין לנו מה לעשות עם כל זה, וזה לא בהכרח מוסיף לשמחת פורים. האצבע המאשימה מופנית אוטומטית לכיוון ההלכה היהודית, אבל האמת היא ששום סעיף בהלכות משלוח מנות אינו מחייב שמשלוח המנות יכלול קקאו. אין שום הידור מצווה בערימות הסוכר האינסופיות האלו.
כך, שמלבד תיאוריית קונספירציה על אבות אבותיהם של מייסדי "עלית", "ורד הגליל" ושות', שהמציאו את פורים לצרכיהם המסחריים - למשלוחי המנות, בגרסתם הרווחת היום, אין שום הסבר רציונלי. ליצרני השוקולד הייתה אורה ושמחה וששון, ולנו זה סתם יקר.
לפנייה לכתב/ת 
