"עלטה": הכובשים בוכים בלילה
הסרט "עלטה" מציג מבט מתנשא על החברה הפלסטינית, עם קלישאות משנות ה-80, דמויות לא מספיק מעניינות, ותסריט מופרך. מיכאל אלוני וניקולס יעקוב נהדרים בתפקידים הראשיים, אבל היבט מעמיק על הסכסוך הערבי-ישראלי לא תמצאו שם
"עלטה", סרטו העלילתי הראשון באורך מלא של מיכאל מאיר, מזכיר שלא בטובתו את "סרטי הסכסוך" שהופקו כאן בשנות ה-80. קולנוע דידקטי, פשטני ומוסרני, שהעמיד במרכזו את הסובל והצודק במאבקו מול חברה אטומה ואלימה. לעיתים (ע"ע "מאחורי הסורגים") התוצאה היתה יעילה למדי. על פי רוב, מדובר היה בסרטים שטחיים ונוסחתיים אשר גוללו סיפור אהבה ישראלי-פלסטיני, שסופו הטרגי ביטא את ראייתם הפסימית של יוצריהם לגבי האפשרות לדו-קיום.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
"עלטה" - שחלק את פרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל חיפה האחרון - מביא אף הוא סיפור שכזה, בהבדל אחד: סיפור האהבה הבלתי אפשרי הוא בין שני גברים צעירים - רועי, עורך דין ישראלי (מיכאל אלוני), וסטודנט לפסיכולוגיה תושב רמאללה בשם נימר (ניקולס יעקוב). השניים נפגשים ערב אחד בפאב תל אביבי, אליו מגיע גיבורו הפלסטיני של הסרט אחרי שחמק מבעד למחסומים ולגדרות
ההפרדה. האהבה ניצתת באחת, ומה שמאפשר את המשך הקשר בין השניים, היא העובדה שנימר זוכה באישור שהייה בישראל לטובת לימודים באוניברסיטה.
העניינים מסתבכים כאשר מוסטפה (לואי נופי), חברו הפלסטיני של נימר, הומוסקסואל השוהה בישראל באופן בלתי חוקי, מגורש חזרה לשטחים ונרצח שם באכזריות. במקביל מוצא עצמו נימר במלכוד אחרי שאיש שב"כ מניפולטיבי (אלון פדות) מנסה לסחוט אותו לשתף פעולה. העובדה שאחיו של נימר (ג'מיל חורי) הוא פעיל בארגון פונדמנטליסטי בשטחים המחסל משת"פים והומוסקסואלים, מסבכת את מצבו עוד יותר.
שטחי וסכמטי
למרבה הצער, סרטו של מאיר (לפי תסריט שכתב בשיתוף עם יעל שפריר) אינו פוסח על אף קלישאה אפשרית. כך, למשל, הצגת משפחתו האמידה והנאורה (ויש להוסיף, גם האשכנזית) של רועי, המתייחסת בפתיחות לנטיותיו, כאנטיתזה לשמרנות החשוכה והאלימה שמאפיינת את בני המשפחה הפלסטינית, ובכלל זה גם אמו של נימר (חאולה חאג' דיבסי). התוצאה לוקה במבט מתנשא ושיפוטי כלפי החברה הפלסטינית שנציגיה בסרט מאופיינים באטימות ואכזריות.
ההיבט הבעייתי השני קשור באופיו הדידקטי של הסרט. השורה התחתונה שלו קובעת שקשר רומנטי בין ישראלי/ת ופלסטיני/ת, גם כזה שאינו הומוסקסואלי, נועד לכישלון בעיקר משום התערבותם של גורמים פוליטיים מדכאים, משני הצדדים. לא בדיוק אמירה מורכבת במיוחד. הניסיון להציג את הגיבור הישראלי האמיד כמי שמנסה בזכות קשריו לגאול את מאהבו הפלסטיני ממצוקתו, הופך לעוד סיפור סכמטי על "הכובש הנאור".
במהלך הצפייה בסרט קשה שלא להיזכר בסרטו של איתן פוקס "הבועה" מ-2006. שני הסרטים מעמידים במרכזם הומוסקסואל פלסטיני שחש עצמו חופשי ומשוחרר בתל אביב הליברלית והנהנתנית. בזיכרון עולה גם סרטו התיעודי של יריב מוזר, "גברים בלתי נראים", שאף עניינו ברדיפתם של הומוסקסואלים פלסטינים, וגם הוא מציג את הישראלי, הפעם זהו הבמאי עצמו, כמי שמשימתו היא להציל אותם מחיים תחת איום ודיכוי.
"עלטה" אינו מציג דמויות מעניינות במיוחד. גם בכך מזכיר סיפורם של רועי ונימר את הסרטים הפוליטיים שנוצרו כאן בשנות ה-80, ושבהם הדמויות ומערכת היחסים ביניהן ייצגו "בעיה". קשה להזדהות עם גיבורים שאינם אלא פיונים בשירות "המסר" של הסרט, ושסבלם מסמל את קריסת האוטופיה של דו-קיום ישראלי-פלסטיני. במילים אחרות, "עלטה" הוא סרט על "נושא חשוב" יותר מאשר על בני אדם.
מהלכי התסריט נעים מהנאיבי אל המופרך. כך, כאשר גורם בכיר בעולם התחתון
נכנס אל הסיפור ברגע השיא של הסרט, הדבר נדמה כמו פיתרון מאולץ לסיטואציה הדרמטית שבה נמצאים הגיבורים יותר מאשר התייחסות רצינית ומורכבת.
לזכותו של "עלטה" עומדים שני השחקנים הראשיים שלו. מיכאל אלוני ניחן בנוכחות מרשימה, ואילו ניקולס יעקוב, בן לאם איטלקייה ואב פלסטיני וללא כל ניסיון משחקי קודם, משכנע בדמותו חסרת האונים והפגיעה של נימר. הבמאי-תסריטאי מאיר, יליד חיפה שלמד קולנוע בלוס אנג'לס, מנתב היטב את הסרט, אבל התחושה היא שקהל היעד שלו אינו מי שמצפה לקבל איזושהי פרספקטיבה מורכבת על הסבך שבין זהות לאומית ומינית.
